תבואות השדה חלק א קס

זא"ז דאוריי' ודאוריי' ורבנן מבטל לדאוריי' ובירושלמי ס"ל דאפי' לרבנן דס"ל מצות מבטלין זא"ז דר"י ס"ל כרבנן כמ"ש שם בירושלמי אפ"ה דרבנן לא מבטל לדאוריי' וסוגי' דידן ס"ל דאפי' להלל דס"ל מצות א"מ זא"ז מ"מ דרבנן מבטל לדאוריי' וא"כ איך יהי' הפלוגת' מהיפוך להיפוך דאינ' בדידן ס"ל דאפי' למ"ד מצות א"מ זא"ז מ"מ דרבנן מבטל לדאוריי' והירושלמי ס"ל דאפי' לע"ד מצות מבטלין זא"ז דרבנן לא מבטל לדאורייתא ומהתימ' לי על גדולי קדמונינו שלא התעוררו כלום בדברי ירושלמי האלו. עוד יש לראות הנה במס' זבחים משמע דר"ל נמי ס"ל מצות א"מ זא"ז מדקאמר הגמ' ופליג' דר"א וכו' דהוא לא מדמה איסורין למצוה וס"ל דאע"ג דמצות א"מ זא"ז מ"מ איסורין מבטלין זא"ז כמ"ש הח"י בסי' תע"ה. וא"כ יש לנו ג' פלוגת' בהני עניינים והי' דר"י ס"ל בירושלמי שם מצות מבטלין זא"ז ובאיסורין ס"ל דאין מבטלין זא"ז ור"ל ס"ל להיפוך מצות א"מ זא"ז ואיסורין מבטלין זא"ז ור"א ס"ל דמצות ואיסורין שוים הם ושניהם א"מ זא"ז והן אית' בירושלמי שם בשם ר"א וא"כ צריך להבין טעם פלוגתת':

(כה) ונראה ליישב כ"ז דהנה יש לומר עוד טעם אחר בהא דמצות א"מ זא"ז עפ"י מה דאמרי' במס' בכורות כ"ג ע"א דטומאה אע"ג שבטלה כמאן דאיתא דמי ולכך נבלה אפי' כשנתבטלה בשחיטה מ"מ מטמאה במשא ואע"ג דהתוס' שם ד"ה נבלה בטלה כתבו דהא דמטמא' במשא הי' רק מדרבנן ועי' במל"מ פ"א מהל' מטמא' משכב הלכה י"ד מ"מ י"ל דהיינו דמה"ת לא הי' מטמא' אפי' במשא אע"ג דכמאן דאי' דמי מ"מ הי' גזה"כ שמיד כשנתערבה ברוב תו אינו מטמאה אבל מ"מ הך סברא דאע"ג דבטלו מ"מ הוי כמאן דאי' שפיר י"ל דהי' מה"ת אמנם לר"י שם דאסיק הגמ' בקושי' מהא דבהמה ששפע' חרר' דם דאינו מטמא לא במגע ולא במשא ולדידי' ל"ל משום דהוי טומא' סרוח' דפא איהו ס"ל דאחד זה ואחד זה עד לכלב ע"כ ס"ל דטומאה שבטלה כמאן דליכא דמי והנה התוס' שם הקשו דאי אמרי' בכל דבר שנתבטל דכמאן דאי' דמי איך מהני ביטול לשום איסור עי"ש בתוס' ד"ה נבלה ותירצו דמיד כשנכנס לבית הבליעה אמרי' קמא קמא בטל ועפ"י הבנת מל"מ בפ"א מהל' ממו"מ הלכה י"ד הי' דכל משהו ומשהו שירדה לבי' הבליעה אמרי' דהתירה הי' וצ"ל דאע"ג דכמאן דאי' דמי ל"א שיצטרף אח"כ וא"כ אכל איסור' כיון דאכל חד מצינו למימר דהתירה הי' לא אסר' התורה בכה"ג. והנה לפי"ז מצינו למימר דע"כ ל"ש ביטול רק לענין איסור' משא"כ גבי מצו' אע"ג שנתבטל כיון דמ"מ כ"מ שהי' אמרי' דכמאן דאי' דמי א"כ הרי אכל עכ"פ כזית מצה וגם כזית מרור ול"ש ביטול ואע"ג דבעי' טעם עצה היינו שהמצה יהי' לה טעם מצה אבל הוא א"צ שירגיש בפי' טעם מצה כמ"ש המג"א סי' תע"ה ס"ק י"א לחלק בין הא דאמרי' בלע מצה יצא להא דאמרי' דאין יוצאי' במצה מבושל' משום דהתם נאבד ממנה שם עצה מכיון שנתבשלה אבל כל היכא דהטעם מצה לא נאבד ממילא יוצא אעפ"י שאינו מרגיש הטעם בפי' רק אי הו"א דמצות מבטלין זא"ז ממילא אותו המצה שנתערבה במרור ע"י לעיסתו נתבטל' ואין כאן כזית מצה אבל מכיון דאמרי' דבכל דבר שנתבטל מ"מ הוי כמאן דאי' בכ"מ שהי' א"כ ממילא לא נחסר השיעור ואע"ג שמאותו המעט שנתערב אינו מרגיש טעם מצה מ"מ הרי א"צ שירגיש בפיו וז"ל הש"ח בפרט ג' משא"כ עכשיו דא"מ מבטלין זא"ז לא בטל המיעוט ברוב מרור ואעפ"י שאין מרגיש מיעוט המצה בפיו ליכא קפידא כיון דבולע גם המיעוט עכ"ל ויתכן זה א"א דכמאן דאי' דמי א"כ ממילא לא נחסר כלום מן השיעור ואע"ג דמ"מ יקשה א"כ הרי יש לנו לחוש גם למרור שלא יתבטל ובמרור הרי בעי' טעם מרירות לזה יש לתרץ דכיון דמ"מ הי' מדגיש מרירות בפיו ממה שלא נתבטל רק דיש לחוש דלמא נתערב מקצת מן המקצת ממרור במצה שלא יהיה נרגש באותו המעט טעם מרירות לזה שפי' י"ל כיון דגם אותו המיעוט שנתערב הוי כמאן דאי' א"כ ממילא איכא שיעור שלם וגם משום טעם מרירות הא איכא שהרי מרגיש טעם מרור וא"כ ל"ש ביטול רק לענין איסור כיון דבכל מה שיורד לתוך בית בליעתו נוכל לומר דהתורה הי' שפיר אמרי' דתו ליכא איסורא משא"כ לענין מצוה כיון דבכ"מ שהי' אמרי' דהא כמאן דאי' א"כ אע"ג דנתבטל שפיר יצא ידי מצוה ול"ל דא"כ אי הטעם דלכך יצא ידי מצוה משום דכיון דאע"ג דנתבטל מ"מ בכ"מ שהי' הוי כמאן דאי' א"כ אפי' אי אכל דבר הרשות עם אכילת מצוה נמי הול"ל דלא נתבטל ויצא כיון דמ"מ הוי כמאן דאי' ואנן ל"א רק דמצות א"ט זא"ז אבל דבר הרשות פשיטא דלכ"ע מבטלין דשפיר יש לחלק עפ"י מ"ש המל"מ דלכך מהני ביטול לאיסורי' משום דאכל משהו אמרי' דהתיר' הי' וא"כ ה"נ כשאוכל דבר רשות עם מצה שפיר שייך בי' ביטול דאיך נוכל לומר דיצא ידי מצוה משום דבכ"מ שהי' הוי כמאן דאיתא דהא מ"מ לא נוכל ליחס אכילה זאת לענין מצוה שהרי יש כאן דבר הרשות והרשות מבטל לשם מצוה לגמרי מן האכילה זו רק כששניהם הם מצוה דבכל איזה שנתבטל מ"מ אכילת מצוה הי' א"כ לא נתבטל שם מצוה מן זאת האכילה שפיר יצא ידי שניהם כיון דבכל חדא אמרי' דהוי כמאן דאי' רק כשאחר הי' רשות נתבטל שם מצוה ממנה ול"ש לומר דהוי כמאן דאי' דאין זה מקרי כלל אכילת מצוה והאכיל' מתיחס' על דבר הרשות ולאו מטעם ביטול גריד' קאתינן עלה רק כיון דיש כאן דבר הרשות ואוכל עמו המצה ונתערב יחדיו ליכא כאן תורת מצוה כלל משא"כ היכא שכל חדא וחדא הי' מצוה דהרי ממנ"פ יש כאן מצוה חדא אפי' אי מבטלין זא"ז כמו שנבאר בס"ד א"כ הרי יש כאן אכילת מצוה עכ"פ וכיון דאע"ג שנתבטל' הוי כמאן דאי' לא נתבטלה מצוה אחת ע"י חברתה ולכן אמרי' מצות א"ע זא"ז ודו"ק:

(כו) ולהבין הדבר מפורש יותר אבאר לך הנה הא וודאי אפי' א"א מצות מבטלין זא"ז היינו דווקא בגוונא שבאיסור כיו"ב נמי הי' נתבטל רק דע"י מעלת המצוה שלא יתבטל לזה ס"ל דאין שום מעלה ע"י המצוה שלא יתבטל למאן דס"ל מצות א"מ זא"ז אמנם היכא דאפי' באיסור נמי בכה"ג לא הי' בטל כגון שיש עדיין טעם נרגש פשיטא דמצוה נמי לא נתבטלה (אע"ג שכתבנו לעיל בשם החת"ס דבמצוה לא מהני טעם עי' לעיל בסי' ז' מ"מ תשתרי תורה כתב להדי' דהיכא שהטעם נרגש לא נתבטל וכבר הרחבנו בזה הדבור בס"ד) וא"כ היכא שאוכל מצה ומרור כאחד אפי' אי הו"א דנתבטל היינו משום דחיישי' שמא נתערב קצת מן המרור במצה עד שלא נרגש טעם באותו המעט וא"כ אותו חתיכה המרור נעשה כמצה ממש וכן מן המצה נתערב מעט במרור עד שלא נרגש טעם מצה וא"כ אי הוי ידעי' שנתערב בשוי' א"כ כל מה שנחסר מכל אחד משלים אותו חבירו וממילא הי' כשיעור והוי יוצא אפי' ידי שניהם וצ"ל ע"כ כמ"ש רש"י במס' זבחים ע"ח ד"ה א"א שלא ירבה מין על חבירו משום דא"א לכוין שלא יהיה מין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל חבירו בו וא"כ ממנ"פ יצא עכ"פ ידי מצוה אחת דהרי בין אי נתערבו בשוי' יצא ידי שתיה' שהרי בכ"א יש כשיעור וכשנתערב בא' מהן יותר ממה שנתערב ממנו בחבירו