תבואות השדה חלק א קנט

זא"ז ולא פליגי רבנן והלל כלל במצות מבטלות זא"ז רק כאן פליגי אי הוי הכריכה מצוה או לא) אמאי לא ילפי' ממצה ומרור מדהתורה התירה לאכול שניהם יחדיו דבעלמא נמי מצות א"מ זא"ז כמו הכא ואמאי נימא דקרא גלי לן רק במצה ומרור ולא בשאר מצות ולכאורה י"ל דשאני מצה ומרור כיון ששניהם הי' ענין אחר לזכרון יצ"מ כמ"ש בס' ח"י סי' תע"ה ס"ק י' לכך א"מ זא"ז ואפשר דזהו נמי כוונת הרשב"ם במ"ש בד"ה ואפי' למ"ד ח"ל דכיון דכי הדדי נינהו כלהו קיום מצוה נינהו ולא מבטלי אהדדי ולכאורה נרא' כיתור לשון קצת במ"ש דכי הדדי נינהו וע"כ כמ"ש כיון דשניהם הם ענין אחד לזכרון יצ"מ אמנם להלל בלא"ה מצות א"מ זא"ז אפי' בעלמא ואתי קרא למצות בריכה כמ"ש התוס' ודו"ק (כב) והנה ראיתי בס' ברוך נועם בשער התערובות פ"א שכתב דבלא"ה מוכח דהלל סובר בעלמא דמצוה א"ע זא"ז דל"ל כקושי' התוס' דש"ה דגלי קרא דא"כ מנ"ל דקרא אתי למדרש שיאכלם בב"א דלמא כוונת הכתוב על מצות ומרורים יאכלהו בתוך אכיל' פרס דהא נמי כחדא אכיל' חשיב ומדהי' אכל' בב"א ש"מ דזו הי' להם לסברא חיצונה דמצות א"מ זא"ז והי' עושה למצוה מן המובחר שיאכל בב"א מלאכול תוך א"פ וכ' עוד שם וז"ל ורבנן פליגי עליו דאין משמעות הכתוב דעל מצות ומרורים שיאכלהו בב"א אבל על מה שהי' להלל לסברא חיצונה דמצות א"מ זא"ז מסתמא לא פליגי עליו רבנן כ"כ דלא מצינו דפליגי בהדיא עכ"ל והנה דברים אלו יתכנו לדעת המלחמות שכ' דרבנן נמי ס"ל דמצות א"מ זא"ז אמנם לשי' התוס' נשאר' הקושי' כיון דבעלמא ס"ל מצות מבטלות זא"ז א"כ מנ"ל לומר דהכא גילה קרא דבר שאינו מן הסברא דלמא אתי קרא שיאכל אותה תוך אכילת פרס דווקא ולא בב"א כי היכא דלא ליבטלו אהדדי כיון דס"ל מצות מבטלות זא"ז לכך נלע"ד דזהו אין שום סברא בכלל לומר דהתורה הקפיד' שיאכל למצה ומרור תוך אכילת פרס ול"ל דבא הכתו' לכך דבשלמ' אי אמרינן להלל דאתא קרא למצות כריכה ולרבנן אי ס"ל מצות מבטלות זא"ז דאתי קרא להתיר כריכת א"ש דאצטריך קרא משא"כ לאשמעינן שיאכל אותם תוך אכיל' פרס ממנ"פ אי להתיר שיאכל תוך א"פ לזה א"צ קרא ואי שיאכל אותם דווקא תוך א"פ א"כ יהי' מוכח ממילא דמצה לא מהני שיאכל הכזית תוך אכ"פ כיון דגם המרור צריך לאכול אחריו תוך אכ"פ וזהו ג"כ נגד הסברא דאי קי"ל כזית בכא"פ דאוריי' פשיט' שיוצא בכזית מצה או אוכל אותו תוך אכ"פ דמצטרפין האכילות תהו דוחק לאוקמי' קרא נגד הסברא ולכך אוקמינן טפי להתיר הכריכה אפי' לרבנן כמ"ש דכאן שרי משום ששני המצות הי' ענין אחד מלאוקמינן קרא לתוך אכ"פ שהי' נגד הסברא לגמרי ודו"ק היטב:

(כג) ויש לעיין לפימ"ש המלחמות דרבנן נמי ס"ל אפי' בעלמא מצות א"מ זא"ז ולא פליגי על הלל רק דליכא מצוה לכרוך א"כ קשה אמאי אצטריך קרא להתיר כריכה כיון דלא אתי למצוה למ"ל קרא להיתר כריכה אי ס"ל בעלמא כמי מצות א"מ זא"ז. והנה לכאו' י"ל דשפיר איצטריך קרא להתיר כריכה דהנה המרדכי הקשה הא אמרי' במס' כריתות י"ר ע"א ובכמה מקומות בש"ס דאין בית הבליע' מחזיק יותר משני זתים א"כ האיך הי' מצי לכרוך שלשתן יחד והנה המרדכי תירץ דמרוסק מחזיק יותר. אמנם י"ל דהרמב"ן לא ס"ל תירוצ' דמרדכי וס"ל דאפי' מרוסק אינו מחזיק יותר ואפי' אי מחזיק קצת יותר מ"מ ג' זתים אין מחזיק והלכך י"ל לדעת הרמב"ן תירוץ אחר דהנה בתוס' ישנים במס' כריתות כתבו דאין בית הבליע' מחזיק יותר משני זתים בדרך אכיל' משמע הא אי רוצה לדחוק עצמו מצי לבלוע אפי' ג' זתים וס"ל דבמצו' שפיר יוצא אפי' בשלא כד"א ועי' במל"מ פ"ה מה' יסודי התורה שנסתפק בזה ועי' בנו"ב מהד"ת לאו"ח בהשמטות השייכים לסי' קי"ב ומ"מ אי לא הי' כריכה מצוה אליבא דהלל מסתמ' לא הי' כורך דלמה לו לעשות כן שיאכל שלא כד"א רק הואיל וס"ל דמצוה לכרוך לכך הי' כורך אע"ג דהוי שלא כד"א וא"כ ממילא לא קשי' לרבנן שפיר ס"ל דאין מצוה בכריכה והא דאצטריך קרא להתיר כריכה לא משום דבעלמ' מצות א"מ זא"ז רק אתי קרא לאשמעינן דיוצא ע"י כריכת אע"ג דהוי שלא כד"א כמ"ש. אמנם זהו יתכן רק אי אמרי' דמצות כריכה הי' בשלשתן אמנם לשון הרמב"ם בפ"ח מחו"מ דא"צ לכרוך שלשתן נדחי' דברינו וצ"ל בדעת הרמב"ן דס"ל דמאן דס"ל דמצוה לכרוך הי' שלשתן יחד וא"כ א"ש דברינו דשפיר אצטריך קרא להתיר כריכה אע"ג דהוי שלא כד"א. אבל לענין ביטול לא צריך קרא דבעלמ' כמי מצו' א"מ זא"ז ועי' במג"א סי' תע"ה ס"ק ד' מ"ש דמצוה לבלוע בב"א והי' מדברי תה"ד סי' קל"ט ושם בס"ק ח' כתב דמצוה לבלוע שני זתים ביחד היינו לדידן דאוכלי' כזית אחד לשם מוציא וכזית א' לשם מצה. ויש לעיין אם לא הוי בכה"ג כשלא כד"א ועי' בשמרי תורה כלל כ"ג פרט ו' ודו"ק:

חלק ג' נבאר עוד בס"ד טעם אחר בהא דמצות א"מ זא"ז ויבואר סוגי' דידן וסוגי' דירושלמי פ"ק דמס' חלה דפליגי מהיפוך להיפוך כמה שנבאר בס"ד:

(כד) לעיל בסי' י"ג הבאתי מ"ש החחס"ו ליו"ד סי' צ"ו דהטעם דמצות א"מ זא"ז הי' משום דהוי מב"מ והי' עפ"י סברת הר"נ במס' נדרים נ"ב ע"א דלא אזלינן בתר עצם הדבר רק אם הם שוי' לענין איסור והיתר ולכ"ע ס"ל מב"מ לא בטל וכן משמע קצת בסוגי' דמס' מנחות שם כ"ג ע"ב דהא דמב"מ ל"ב היינו היכא דאפשר למהוי כוותי' ועי' בשו"ת בשמים ראש בהגה' כסא דהרסנ' שם סי' ב' וסי' ג' אמנם כבר כתבנו לעיל סי' י"ח דאין זה הטעם מספיק דא"כ אמאי אמרינן דאוריי' לא מבטל לרבנן ודרבנן מבטל דאוריי' דכיון דע"כ צ"ל דדאוריי' ודרבנן הוי כא"מ א"כ שניהם מבטלי אהדדי ומ"ש לעיל מענין אי אזלינן בתר מבטל אינו עולה יפה לשון הפוסקים דהא מילתא לא שייך לדידן ובר מן דין כפי מה שנראה מסתימ' הרבה גדולי' דהך סברת הר"נ דהיכא שהם שוים בענין אע"ג שאינם שוי' בעצם דהוי מב"מ דזה לא הוי רק מדרבנן ועי' בשו"ת חתס"ו ליו"ד סוף סי' י"ד ובסוף סי' צ"ו וא"כ אינו מספיק לומר משו"ה דמצות א"מ זא"ז כיון דזה מקרי מב"מ לא הוי רק מדרבנן ובהיות כן צריך לבאר טעם אחר בהא דמצות א"מ זא"ז וטרם אשר יהי' כל שיח נעתיק לשון הירושלמי בפ"ק דמס' חלה וז"ל הלל הזקן הי' כורך שלשתן כאחד אר' יוחנן חלוקי' על הלל הזקן והא ר"י ברך מצה ומרור (כלומר מדקאמר חלוקי' על הלל הזקן מסתמא ס"ל דלא כוותי' וא"כ קשה והא הוא בעצמו כורך) כאן בשעת המקדש וכאן שלא בשעת המקדש ע"כ והנה ר"י הי' שלא בשעת המקדש וא"כ ע"כ צ"ל דהפירוש הי' כך דבשעת המקדש שניהם דאוריי' לא הי' כורך משום דיבטל זא"ז ור"י הי' שלא בשעת המקדש לכך הי' כורך משום דלא אתי דרבנן ומבטל למצה דאוריי' ע"ש בפני משה שפי' להדי' כן וא"כ הי' תימא רבתי דסוגי' דידן ס"ל דמצות א"מ