תבואות השדה חלק א טז

מעשה דעלמא א"כ אפילו בעשה חמורה סגיא לן כמ"ש שתהי' במדריגה אחת עם הל"ת וא"כ אין יוכל לדחות אם יש עוד עשה אחת עם הל"ת וע"כ דהו"א דהיא גזה"כ שעשה דוחה לעול"ת וא"כ ישאר קושית התוס' לילף בעלמא נמי דעשה דוחה לעול"ת כמ"ש לעיל באו' ח' ולכך ס"ל להר"מ דע"כ מוקמינן קרא כמסקנא דגמרא דלעשות אבל אתה עושה ולהתיר בגוונא אפילו היכא דהוי פ"ר כמה שהארכנו לעיל באו"ח. אמנם בגמ' דאמרינן האי עשה ול"ת היא הנה התם שקיל וטרי רבא דהתוס' בד"ה רבא אמר כתבו להדיא דרבא דס"ל מילה בזמנה לא צריכא קרא ק"ו משבת ס"ל כלישנא אחרינא היינו מה דקאמרינן צרעת עול"ת וכן כתבו הראשונים והנה לרבא הוכחנו לעיל באו' ט' בס"ד דאיהו ס"ל דעשה עדיפא מל"ת וא"כ שפיר איכא למימר דצרעת הוי עול"ת ולא קשה אמאי דוחה מילה לצרעת כיון דאפי' עשה דעלמא נמי עדיפא מל"ת א"כ היכא שהיא חמורה עדיין נוסף לה למעלתה מצד שהי' בקום ועשה עוד חומרא ומעל' מה שנכרתו עלי' י"ג בריתות וא"כ גבוה בשמי מעלו' ושפיר דחי אפי' לעול"ת כמ"ש לעיל באו' י"א. אמנם לדידן דס"ל דל"ת חמירא מעשה מוכח ע"כ דצרעת לא הוי עול"ת דאלא"ה לא היתה נדחית מפני מילה כמ"ש דמעלת העשה דמילה שהי' חמורה לא יוכל לפעול שיהיה בכחה לדחות הל"ת היכא שיש עמה עוד עשה רק אליבא דרבא שפיר אפש"ל אע"ג דהוי עול"ת מ"מ נדחה מד העשה ומה דאמרינן בגמרא אימר דאמרינן וכו' האי עשה ולית הי' אליבא דרבא וא"כ שפיר עשו הר"מ והחינוך שלא הביאו גבי צרעת דהוי עול"ת ואדרבא הר"מ דייק בלישנא בפ"י מהל' ט"צ שעשה דוחה לל"ת בכ"מ להורות לנו שלא תטעה דהכא הוי עול"ת ואפ"ה מילה דוחה אותה משום דהוי מ"ע חמורה כמ"ש התוס' ולשלול זה כתב שעשה דוחה לל"ת בכ"מ כלומר הא אי הוי כאן עול"ת לא היתה נדחי' נגד העשה דמילה אע"ג דחמירה כמ"ש משום דכל ל"ת חמיר מעשה ומיישב הכל בס"ד שלא יקשה על הר"מ מסוגיא דגמרא לא כאן בהלכה ט"ז ולא בפ"ר דמס' נזיר מה שהשיג עליו הראב"ד שם מסוגיא דיבמות. ודע שבס' תוס' יוהכ"פ במס' יומא פ"ג בסוגיא דמי שאחזו בולמס רוצה לומר בדברי הר"מ דס"ל דעשה חמיר מל"ת. ולכאורה הי' שלא כדברינו דכאן הוכחנו דס"ל להר"מ דל"ת חמיר מעשה. הנה בלא"ה יש לחלק דהכא קיימינן מעשה דהיא בקום ועשה י"ל דס"ל להר"מ דל"ת חמיר דהא בביטול הל"ת מוכרח לעשות מעשה בידים משא"כ אי יבטל העשה יהיה בשוא"ת ולכך ל"ת חמור מינה משא"כ בס' תוס' יוהכ"פ מיירי באיסור עשה התם באמת י"ל דאיסור עשה חמיר ובס' יד מלאכי השיג על ס' תוס' יוהכ"פ עי"ש סי' תקט"ו ולא נחית לחלק בין עשה לאיסור עשה אמנם גם בס' תוס' יוהכ"פ לא החליט כן בדעת הר"מ ועכ"פ מכל מ"ש מוכח דשיטת הר"מ דל"ת חמיר מעשה אמנם מה שהרעיש כ"כ בס' יד מלאכי סי' הנ"ל על הני דס"ל דעשה עדיפא מל"ת מגמרא מפורש' דמס' יבמות שהבאתי דל"ת חמיר מעשה לא ידעתי למה חרד עליהם את כל החרדה הזאת הלא הראיני לדעת דרבא שם דף ח' דס"ל דערוה ל"צ קרא באמת ס"ל כבס"ד דגמר' דעשה עדיפא מל"ת ודוק היטב בכל מ"ש כי הי' נכון מאוד בשיטת הגמרא והר"מ בס"ד. עוד נ"ל להביא ראי' למ"ש לעיל דרבא ס"ל ע"כ דלאוי דיו"ט חמירי. דהנה התוס' יבמות ה' ל"ב ד"ה כולא כתבו וז"ל ואר"י דסתם אצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפי' אוכל נפש שרי. והנה א"כ יש לנו ב' דרכים האחד לומר דלאוי דיו"ט קיל שהותרה אצל אוכל נפש. ודרך השני דחמי' כמ"ש בס' ברוך טעם משום המבזה את המועדות והנה לרבא דס"ל מס' זבחים ל"ב ע"ב דבמה דאידחי אמרינן הואיל ואדחי אדחי אמנם מה דאשתרוי אמרינן להא אשתרוי ולהא לא אשתרוי. והנה אוכל נפש במ"ט הותרה לגמרי ול"א אליבי' דמשו"ה קיל מלאכת יו"ט משום דהותרה אצל אוכל נפש דלרבא ס"ל להא אשתרוי ולהא לא אשתרוי א"כ אדרבא וס"ל ע"כ דלאוי דיו"ט חמירי ולכך אע"ג דיו"ט לא הוי רק ל"ת לחודא אינו נדחית משום דהא דעדל"ת הי' רק משום מעלת העשה דעדיפא והיכא דהראוי חמיר אין מעל' וחשיבי' להעשה לדחות הכל כמ"ש לעיל ודו"ק היטב. (יג) ראיתי בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד ז"ל בחיו"ד סי' רמ"ו שהקשה לו אחד אמאי אמרינן לר"א מצה וכל מכשירה דוחה השבת הא מצה הוי עשה לפני הדבור ולא דחי הל"ת לדעת הירושלמי שהובא בתוס' קידושין ל"ח ע"א דמצה אינו דוחה לאיסור חדש עי"ש ולפי מה שהארכנו לעיל באות ו' דלענין שבת כיון שעי"כ המצוה לא מצי להדחית לגמרי לא דמי לשאר עדל"ת וכה"ג כתב ג"כ בס' ברוך טעם בסוף הכלל דעדל"ת פרק ד' דמ"ש הריב"א דאע"ג דאין עדלת"וע מ"מ הל"ת נדחית דהיינו דוקא גבי שילוח הקן דעשה דטהרת מצורע עכ"פ לא נפקע לגמרי עי"ש א"כ ממילא א"ש דבשלמא גבי איסור חדש מכיון דאמרינן דעשה דמצה לא דחי לי' ממילא נפקע לגמרי החיוב מצה מזה הכזית חדש שפיר נוכל לומר כיון שהיה לפני הדבור לח דחי לי' וליכא כאן תורת מצה כלל על זה הכזית מן החדש משא"כ לענין שבת ל"ש לומר דהחיוב מצות מצה נפקע ע"י איסור שבת כמ"ש לעיל אין כאן מקום לומר דמ"ע דמצה לא דחי שבת כיון שהמצות מצה לא נפקע בשום ענין כמ"ש לעיל בס"ד ולפמ"ש לעיל באות י' דסבר' הירושלמי דעשה לפני הדבור לא דחי הי' רק אי ס"ל דל"ת חמיר מעשה משא"כ אי עשה עדיפא מל"ת אז אדרבא מה שהיה לפני הדבור אלים טפי א"ש דר"א מסתמא ס"ל דעשה עדיפא מל"ת והראי' דס"ל מכשיר' דוחה אע"ג דל"ה בעידנא ומסתמא ס"ל דעשה עדיפא כמ"ש לעיל ולכך לא בעינן בעידנא. ועוד דאפי' במכשירי שהיא אפשר לעשות מעיו"ט וצריך לכתחלה לעשות מעיו"ט אפי' לר"א שהרי אומר אם לא הביא כלי משמע דלכתחלה מיהת לר"א נמי צריך להביאו מע"ש ואפ"ה אם לא הביא דחי משמע דס"ל דעשה עדיפא מל"ת כמה שנכתוב עוד בס"ד וא"כ מה שהיה לפני הדבור נמי דחי דאלים טפי כמ"ש לעיל ודו"ק. (יד) ראיתי בס' חתם סופר שהביא קושיא בשם הגאון ר' יודא אסאד ז"ל אמאי אצטריך לר"ש לילף בשבת ק"ו ע"א דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא להתיר מילה בשבת ואמאי לא יליף בפשיטות מדאסרו התור' מילה שלב"ז בשבת ויו"ט מכלל דמקלקל בחבורה חייב דאי פטור אמאי אסור למול מילה שלא בזמנה ונ"ל דהנה שם במס' שבת פליג ר"י וס"ל דמילה לא חשיב מקלקל משום דמתקן גברא ולכאורה אי נימא דלר"ש לא חשיב לי' כה"ג תיקון יקשה קושי' עצומה דהנה ראיתי בס' מנחת חינוך סי' רצ"ח שהביא להקשות אמאי אמרינן במתניתין דיש חורש תלם אחד חייב משום שמנה לאוין ואחד מהם משום מלאכת יו"ט והא החם מיירי בכלאי הכרם ונאסר בהנאה וא"כ הו"ל מקלקל הזריעה וכן במבשל גה"נ בחלב ביו"ט לוק' ואמאי כיון דנאסר בהנאה משום בב"ח הו"ל מקלקל ותירץ דקלקול לא חשיב רק כשעושה דרך קלקול והשחתה משא"כ כה"ג לא חשיב קלקול והביא ראי' משוחט בשבת דנמי הוי מקלקל רק כיון שצריך לי' חשיב תיקון וא"כ אי לר"ש כה"ג במילה דנמי צריך לאותו מלאכת וע"י הקלקול זה נעשה התיקון אמאי לא חשיב לי' כמתקן והוצרכנו לומר דלר"ש שוחט בשבת החיוב משום דמקלקל בחבור' חייב ואמאי באמת לא חשיב לי' תיקון כה"ג והנה רש"י והראשונים שם פירשו דמה שהיה מתקן אצל אחרים לא חשיב תיקון דהוי לי' משאצ"ל ולר"ש ס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור עיין ברמב"ן ורשב"א שם והנה י"ל דבר חדש דע"כ לא חשיב לי' לר"ש תיקון גבי מילה כיון שאינו דבר ברור שהי' בר קיימי' דדלמא הי' נפל אע"ג דמה"ת אזלינן בתר רובא וחייב במילה מ"מ התיקון לא הוי דבר ברור ולכך לא חשיב לי' תיקון וא"כ א"ש דממילה שלא בזמנה לא מצי יליף דהו"א דהא דאסרה התורה מילה שלא בזמנה בשבת היינו דוקא כשהיה מבן שלשים יום ולמעלה דאז ברור הי' שאינו נפל והוי ודאי מתקן