תבואות השדה חלק א קנח

מאסף עמה א"ה שפיר חשבי' מצוה דאורייתא לענין שיבטל המצוה דרבנן כמו מב"מ ואינו בתר מבטל אזלי' וממילא לא מצי מצוה דאוריי' לבטל מצו' דרבנן רק מצוה דרבנן שהי' אינו מינו נגד מצוה דאורייתא שהרי אין לה חשיבות כמו מצו' דאוריית' שפיר מבטל לי' למצוה דרבנן ודו"ק היטב כי הי' סברא נכונה. ואין להקשות דהרי במס' מנחות כ"ג ע"ב מהא דפריך הגמ' מהא דחבלה בקצח דאפי לה הבלא וא"כ הוי הבטל כמבטל דלכי מיעפש' הו"ל כתבלין א"כ מוכח דכל מצוה כיון שאפשר להפסק מחשיבות מצוותה הו"ל כמב"מ עם הרשו' וא"כ ה"נ איך מצינו למימר לפי"ז דרשות מבטל לי' למרו' דרבנן דניהו דהרשות נגד דרבנן הוי כא"מ מ"מ המרו' שהי' מצו' יש לה עכ"פ מעל' חשיבות של הרשות הו"ל כמב"מ דז"א דכיון דקי"ל כר' חסדא דאזלי' בתר מבטל והמבטל דהיינו הרשות למצוה דרבנן הוי א"מ דהרשות אין לו החשיבות של המצוה ושפיר מבטל לי' למרור דרבנן. וא"כ זכינו בסבי טעמא לקיים דברי החתס"ו ז"ל דטעמא דמצות מבטלין זא"ז הי' משום מב"מ וא"ש ג"כ להבין מ"ט דרבנן מבטל לדאוריי' ולא דאורי' לדרבנן וג"כ רשות מבטל לדרבנן כמ"ש ונכונים דברי הרא"ש שכתב דכל הפחות מחבירו מבטלו דהיינו משום שהפחות הוי כא"מ לגבי הבטל ולכך יוכל לבטלו דאזלי' בתר המבטל משא"כ מה שהי' יתר במעלה לא יוכל לבטל הגרוע כיון שמה שהי' יתר במעלה יש לו יחס והצטרפות עכ"פ לערך הגרוע שהרי לא נגרע מערכו שיש בכלל מאתי' מנה כמ"ש וממילא הוי עם הגרוע כמינו ואנו בתר מבטל אזלי' ושפיר לא יוכל לבטלו כיון דהוי כמינו. והנה כל זה הי' רק אם יהי' האמת כן להלכתא כרב חסדא ונוכל לומר בדברי רב חסדא ופלוגתא דשם עם ר' חנינא שהי' לדידן ג"כ ועי' בחי' הרשב"א למס' מנחות שם שהאריך בסברא פלוגתא דר"ת ור' חנינא והנה הרמב"ם בפ"א מהל' אה"ט הלכה י"ז קבעו להל' דינ' דר' חסדא והראב"ד שם השיג עליו דזה דווקא אליבא דר' יהודא דס"ל מב"מ ל"ב אבל לדידן דקי"ל כרבנן ליכא נ"מ ובין שחוטה בנבלה בין נבלה בשחיטה בטלו' זו בזו ועי' בכ"מ שם מה שהביא בשם מהר"י קורקס ליישב דבריו ולפי מ"ש יש מכאן סייעת' לפסק הר"מ דנ"מ גם לדידן ושהלכה כר"ח דאזלינן בתר מבטל מהא דאמרינן דרבנן מבטל לדאוריי' ודאוריי' לא מבטל לדרבנן אמנם לשיט' הראב"ד אין לקיים כל דברינו וצריך להתבונן טעם אחד בהא דמצוה א"א זא"ז ובמה שמחלקי' בין דאוריי' לדרבנן ויבואר בס"ד:

(כ) ועפימ"ש נפתח לנו שערי בינה להבין שיטת הירושלמי בפרק ראשון דמס' חלה שם אית' דר"י בזמן שביהמ"ק קיים לא הי' כורך אילו הי' בעת ההוא משום דהוי דאוריית' ודאוריי' מבטלין זו את זו אמנם לאחר שביה"מ קיים הי' כורך משום דרבנן לא מבטל לדאוריי' וצריך להבין דעת קדושים דבגמ' דילן אית' אפכא דאדרבא דרבנן מבטל לדאוריי' ולפי האמור ניחא דגמ' דילן ס"ל כר' חסדא במס' מנחות דאזלינן בחר מבטל וממילא דאוריי' נגד דרבנן הוי מב"ו ולא מצטל לי' ורבנן נגד דאוריי' הוי כא"ע דדרבנן לא הגיע' למעל' הדאוריי' ולכך מבטל דרבנן לדאוריי'. אמנם הירושלמי אפשר דס"ל כר' חנינא דאזלינן בתר בטל וא"ר ממילא הוי אפכא דדאוריי' לא מצי להבטל נגד דרבנן כמ"ש דדאוריי' נגד דרבנן הוי כמינו שהרי לא נגרע מערכו אמנם דרבנן בטל נגד דאוריי' שהרי דרבנן הוי כאינו מינו לגבי דאוריי' וא"ש הכל בס"ד. אמנם אכתי לא הואלנו בזה בדברי הירושלמי רק בהא דדרבנן לא מוטל לדאוריי' אמנם אכתי קשה בדברי הירושלמי ב' קושיות. האחד כיון דלפי סבר' זו דאורי' מבטל לדרבנן א"כ האיך אי' כורך הא בטל מרור דרבנן ע"י מצה דאוריי' ולזו יש לתרץ כמ"ש לעיל בסי' י"ז דלדרבנן לא חיישינן אפי' אם יתבטל כיון דהוי ספיק' כמ"ש בס' שערי תורה בדיני' אלו דדלמא יתערב כ"כ שיהי' הטעם נרגש ולא הוי רק ספיק' דלמא נתערב מיעוט' דמיעוט' והוי סדר"ל ואע"ג דאין עושין סד"ר בידי' כבר כתבנו דכיון דרוצה לקיים מצות כריכה הוי כדיעבד וכן כתוב בס' ש"ת. אמנם אכתי קשה דא"כ דנימ' דהירושלמי נמי ס"ל דמצו' א"מ זא"ז הי' משום מב"מ ולכך מחלק בין דאוריי' לדרבנן דאזיל בתר בטל א"כ אמאי קאמר דבזמן שביה"מ קיים לא הי' כורך משום דהוי דאוריי' ודאוריי' ומבטלי אהדדי הא דאוריי' ודאוריי' וודאי הוי כמב"מ ול"ש ביטול אמנם מ"מ עולי' שפיר דברינו להבין סבר' ההפוכ' שהי' בירושלמי משיטת גמר' דידן כמ"ש דבבלי ס"ל דרבנן מבטל לדאוריי' משום דאזלינן בתר מבטל והירושלמי ס"ל דדאוריי' מבטל לדרבנן ודרבנן לא מבטל לדאוריי' משום דס"ל כר' חנינה דאזיל בתר בטל כמ"ש לעיל באר היטב בס"ד. ועקר דברי הירושלמי נבאר עוד בס"ד וכל זה הי' לשיט' הר"מ שהבאתי לעיל דפלוגת' דר"ח ור' חנינה הי' נ"מ גם לדידן ולשיט' הראב"ד בהשגו' שם בפ"א מהלכ' אה"ט צריך לתרץ באופן אחר כמו שנבאר בס"ד לקמן בדברינו ודו"ק:

(כא) במס' פסחים קט"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא אמר רב אשי הקשו מנ"ל דסבר הלל מצות א"מ זא"ז דלמא שאני הכא דגלי קרא ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלין דהא אם כרכה נמי יצא וי"ל מדסבר הלל דמצוה לכרוך ובדיעבד נפיק נמי כי לא כרך ש"מ דסובר הלל דבעלמא מצות א"מ זא"ז וממילא לא צריך קרא להתיר הכריכה וע"כ כי אתי קרא למצו' הי' דאתא ולרבנן דסברי בעלמ' מצות מבטלין זא"ז לא אתי קרא למצוה רק להתיר כריכה ושאני הכא דגלי קרא וכן כוונת המרדכי ע"ש באריכות והנה המהרש"א הניח בצ"ע מה דוחקי' להתוס' לומר דגם להלל לא הוי הכריכה לעכוב רק למצוה. ונ"ל דהנה אי הוי ס"ל להלל דלא נפיק בענין אחר רק ע"י כריכה א"כ לא הוי ידעי' דלהלל מצו' א"מ זא"ז דהכא כיון דאינו יוצא בענין אחר א"כ כחדא מצוה חשיב ול"ש בי' ביטול וע"כ מוכח דלהלל נמי יוצא אפי' בלא כריכה וממילא מוכח דס"ל מצוה א"מ זא"ז דתו ל"ל דהוי חדא מצוה כיון דיוצא אפי' בלא כריכה שוב ראיתי בס' ביאור מרדכי אות קכ"ח לפ' ע"פ שכ' נמי כן. אמנם באמת קשה מנ"ל לגמ' אליבא דהלל דס"ל כלל מצו' א"מ זא"ז דלמא ס"ל באמת דאינו יוצא רק ע"י כריכה וממילא ל"ש בי' ביטול ביון דהוי חדא מצוה והנה לכאורה י"ל מדקתני אמרו עליו על הלל שהי' כורכה בב"א דמשמע שהוא הי' נוהג כן ואי הוי ס"ל דאינו יוצא בענין אחר הול"ל דאינו יוצא בענין אחר וממילא הוי ידעי' דמסתמא גם הי' נהג כן כיון דאינו יוצא בענין אחר א"ו דגם להלל לא הוי הכריכה רק למצו' ולא לעיכוב'. ועוד י"ל דע"כ שמעי' דגם להלל אין הכריכה מעכב' דהנה מצות הכריכה בעניינה דקדשים כתיב' גבי פסח (ובפרט אי אמרי' דהפסח נמי הי' כורך עם מצה ומרור כמ"ש הרשב"ם ושאר הראשונים) וכל דבר הכתוב בקדשים ידעי' דלא מעכב אא"כ שנה הכתוב לעכב כמ"ש התוס' במס' זבחים ד' ע"ב בד"ה ואימא כי שחיט שלא לשמה ע"ש דילפינן זאת מקרא דבקדשים אין שום דבר מעכב רק היכא דשנה עליו הכתוב. אמנם מה שיש לעיין לשיטת התוס' דלרבנן בעלמא מצוה מבטלין זא"ז (ולא כדעת הרמב"ן במלחמות שכתב דלרבנן נמי בעלמא מצות א"מ