תבואות השדה חלק א קנו

ממש כהיתר ואיסור ובאמת י"ל לר"ל דס"ל ס"ש מותר מה"ת א"כ כל שנתערב חתיכ' פגול בנותר ומן הנותר ג"כ נתערב בפגול א"כ לא נשאר כזית שלם לחוד' מכל מין שהרי אף מן הנותר נתערב עם הפגול וא"כ מה שבשאר מן הנותר הוי היתר גמור וממילא מצי לבטל הפגול שלא יוכל להצטרף עם פגול הנשאר דתו הו"ל ההיתר ואיסור אמנם א"צ לדחוק בכ"ז דכיון דבשעה שהותרו בו משום פגול לא הותרו בו עדיין משום נותר א"כ הו"ל הנותר היתר לגבי פגול ושפיר מצי מבטל לי' וכן אח"כ כי מתרי' ביה באכיל' השני' משום נותר איכא ספק דלמא נתבטל הנותר בתוך הפגול והוי הפגול כהיתר לגבי נותר כיון דעל אכיל' זו לא הותרו בו משום פגול ושפיר מבטל אחד לחבירו משא"כ במצות כיון דאף אי נימא שהי' בכ"מ שהי' כאילו הי' בעין ונצטרף הך מיעוט מצה שנתערב עם המרור חלק המצה שלא נתערב בזה אין אנו מגרעי' תרו' כלל שהרי אין אחד מכחיש חבירו לומר שאי אפשר שיקיים שניהם מצות מצה ומצות מרור ל"ש תורת ביטול כיון שאין חלוקי' זה מזה באיסור והיתר ודו"ק:

(טז) והנה יש לנו שני טעמים בהא דמצות א"מ זא"ז האחד כמ"ש החתס"ו משום דהוי מב"מ וסבר' זו מצינו במס' מנחות ג"כ שם כ"ג ע' דאפי' הם בעצם אינו מינו מ"מ כיון שלענין מה שאנו דנין עליו הם דבר אחד הוי מב"מ שם גבי חבלה בקצח דמצה כיון דלכי מיעפש' הו"ל כתבלין הרי דאע"ג דרק לענין זה שוי' הם לענין שאף המצה יהי' כתבלין שלא לצאת בה ידי מצוה ג"כ מקרי מב"מ ע"ש הטעם השני א"ש דכיון דבמה דנימ' שלא נתבטל המצה לגמרי בזה אין אנו מכחישין הרוב לגמרי שהרי אפשר שיקיים בזה שניהם ואינו דומה לאיסור שנפל להיתר ששם אי אפשר שיהי' אסור ומותר לכך ל"ש הכא ביטול כמת שהארכנו לעיל בס"ד והנה בגמ' איתא לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וכו' ואפי' למ"ד מצות א"מ זא"ז ה"מ דאורייתא בדאורייתא ודרבנן בדרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתו דרבנן ומבטל לדאורייתא דהנה לפימ"ש החתס"ו דהטעם דמצות א"מ זא"ז הי' משום מב"מ צ"ל ע"כ דלא מקרי מב"מ רק היכא ששניהם מצוה דאורייתא או שניהם מצוה דרבנן משא"כ היכא שמצוה אחד דאורייתא ומצוה אחד דרבנן תו הו"ל כמבשא"מ וא"כ לאו דווקא דדרבנן מבטל לי' לדאורייתא ולא יצא ידי מצה דידי מרור כמי לא יצא דכמו דרבנן מבטל לי' לדאוריית' ה"נ דאורייתא מבטל לי' לדרבנן והא דנקיט אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא הייני דלזה יש לחוש טפי שלא יתבטל. אמנם מלישנ' דגמ' דבא נקיט אבל דרבנן ודאורייתא מבטלי' זו את זו ובפרט דנזכר שכב' פעמים אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ואח"כ אבל דאוריית' בדרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא ולא קאמר בקיצור דמבטלין זא"ז משמע דמצוה דאורייתא לא מבטל לדרבנן. וכן ממה דמסיים הרא"ש דרשות מבטל לדרבנן שכל הפחות מחבירו מבטלו ע"ש לפי"ז וודאי משמע להדי' דדווקא דרבנן מבטל לדאורייתא אבל דאורייתא לדרבנן אינו מבטל וא"כ היכא שעבר וכרך מצה ומרור אע"ג דידי מצה לא יצא משום דמרור דרבנן מבטל לי' אבל ידי מרור יצא משום דמצה דאורייתא לא מבטל למרור דרבנן, ולכאורה הי' אפש"ל לפימ"ש התוס' בזבחים ע"ח ע"א ד"ה אלא מבשא"מ דחוזק המרירו' מבטל טעם מצה הי' אפש"ל בפשיטות דמשו"ה לא מבטל מצה למרור משום דלא שייך חוזק המרירו' אמנם ע"כ אי אפש"ל הכי שהרי מצינו דגם המרור נתבטל ע"י מצה רשות דמשו"ה לא סגי' לן בכריכה לחודה אחר אכיל' המצה כמ"ש התוס' משום דכיון דכריכ' שהי' רשות לרבנן מבטל לי' למרור שהי' מדרבנן וכן לעיל קי"ד ע"א הקשו התוס' דאתי פרוס' שהי רשות ומבטל למרור דרבנן אלמא דלאו דווקא חוזק המרירו' מבטל לי' דא"כ לא הי' אפשר למרור להתבטל לעולם וע"כ כמ"ש הרא"ש דכל הפחות מחבירו מבטלו וא"כ ממילא היכא שכרך תחלה אע"ג דמרור מבטל המצה שהי' דאוריי' אבל המצה שהי' דאוריי' לא מבטל לי' למרור דרבנן. וכן ראיתי להגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל בספרו ביאור מרדכי לפרש ע"פ שהוכיח מזה דלאו דווקא דחוזק המרירו' מבטל לטעם מצה מדמצינו שהרשות מבטל למרור ג"כ דמה"ט לא סגי' בבריכה לחוד' אמר אכילת מצה שהמצה שהי' רשות לרבנן יבטל למרור וע"כ רק כע"ש הרא"ש שהפחות מחבירו מבטלו וא"כ שמעי' שפיר שהיכא שעבר וכרך תחלה אע"ג דידי מצה לא יצא דמרור דרבנן מבטל לי' מ"מ ידי מרור שפיר יצא דמצה דאורי' לא מבטל לי' למרור דרבנן והנה לוגמא של החתס"ו שכתבנו אליבי' דמשו"ה דרבנן מבטל לדאוריי' משום דדאוריי' ודרבנן הוי כמבשא"מ צ"ע א"כ כמו כן גם מצה דאוריי' יבטל למרור דרבנן כיון דהוי מבשא"מ דאוריי' ודרבנן ואמאי קאמר הגמ' רק דרבנן מבטל לי' לדאוריי' ובפרט לפימ"ש הרא"ש להדי' דכל הפחות מחבירו מבטלו משמע להדי' דאוריי' לא מבטל לדרבנן ולטעמא של החתס"ו אין חילוק דדאוריי' נמי עצי מבטל לדרבנן כיון דהוי מבשא"מ דאוריי' ודרבנן וצ"ע:

(יז) והנה ראיתי בס' ביאור מרדכי שהקשה לדעת התוס' במס' זבחים דהיכא שאכל יותר מכזית לא מבטל לי' המרור א"כ יאכל תחלה בכריכ' שני זתים מצה וזית אחד מרור דהמצה לא יתבטל כיון דהוי שני זתים והמרור ג"כ לא נתבטל דמצה דאוריי' לא מבטל למרור דרבנן ותירץ דזית שני שהי' רשות יבטל למרור דרבנן ע"ש. והנה בס' שערי תורה ח"ג כלל כ"ג כתב דזהו אינו וודאי שהמצה נתבטלה שהרי אפשר שנתערב כ"כ ממצה במרור עד שהטעם המצה נרגש וממילא לא נתבטלו רק שאנו חוששין שמא נתערב ממצה מיעוטא דמיעוט' עד שלא יהי' נרגש שום טעם מצה ממה שנתבטל וממילא בצר לי' שיעור' ואע"ג דהוי ספיקא וספיקא דאוריי' מה"ת לקולא מ"מ הוי איתחזק חיובא ואינו יוצא ידי מצה מספיקא וכבר כתבנו לעיל בסי' ג' מזה והנה לפי"ז אפש"ל דרק משו"ה נקיט דאתי מרור ומבטל למצה לא משום דמצה אי אפשר לבטל למרור רק לפי שאם נתערב מן המרור כ"כ במצה עד שנרגש עדיין טעם מרור גם במה שנתערב ל"ש ביטול וא"כ ליכא חששא רק דלמא לא נתערב רק מקצת מן המקצת מן המרור עד שלא נרגש טעם מרור במה שנתערב במצה והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא לשי' הפוסקי' דאפי' היכא דאיכא חזקה אמרי' סד"ר לקולא עי' ביו"ד סי' ק"י ואפשר אפי' למאן דס"ל דהיכא דאתחזק אסורא ל"א סדר"ל מ"מ הכא כבר איתרע חזקת חיוב של המצוה שהרי כבר נעשה מעשה להוציא מן החזרה כמ"ש בס' ש"ת רק דס"ל חזקה דאיתרע מה"ת שמה חזקה לדעת קצת הרבה פוסקים והבאתי לעיל בשערי החזקות אמנם מדרבנן לכ"ע אמרי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה עי' בתוס' מס' כתובות כ"ג ע"א ד"ה תרוייהו וא"כ לענין דרבנן לכ"ע מהני ויצא שפיר ידי מצות מרור דרבנן מספיקא כיון דחזקת חיוב שלו איתרע. אמנם לפי"ז קשה א"כ האיך אמרינן דאתי רשות ומבטל לדרבנן כיון דהי' רק ספיקא אם נתבטל דשמא נתערב כ"כ עד שגם באותו המיעוט שנתערב נרגש עדיין טעם המרור וספיקא דר"ל וא"כ אמאי צריך לאכול מרור בע"ע ולא סגי' במרור