תבואות השדה חלק א קנד

שהי' ממילא ל"ש קושי' הגמ' דגם גבי מב"מ נימא הכי דאע"ג שאין הטעם נרגש יהי' כאילו נרגש דהא סוף סוף אין אנו מרגישי' שום טעמו של איסור והאיך יש לדמות מב"מ שאין הטעם נרגש כלל למבשא"מ שהטעם נרגש רק למסקנ' דהכא דאמרינן במבשא"מ דאפי' ההיתר נהפך להיות איסור וא"כ חזינן דנתינת טעם מועיל כ"כ שלא די שהטעם ישאר באיסורו רק שאפי' ההיתר יכול להעשות איסור ע"י טעמו של איסור א"כ כיון דטעמא של איסור מועיל לאסור אף ההיתר שפיר הי' קשי' לי' להגמ' דנימא במב"מ נמי הכי כיון שאם הי' מבא"מ נרגש הטעם כיון דהטעם פועל כ"כ עד שמן ההיתר נעשה איסור א"כ לענין ההיתר מה נ"מ אי הטעם נרגש או לא מ"מ הרי ידעינן שיש שם מן האיסור וכמו בא"מ נהפך ההיתר לאיסור ה"נ במב"מ דבשלמא לענין שהטעם בעצמו יהי' אסור שפיר יש לחלק בין מב"מ למין בשא"מ דבמ"ב אין הטעם נרגש משא"כ אי אמרי' דהטעם מהפך ההיתר עצמו לאיסור א"כ לענין ההיתר שיעשה איסור מה חילוק יש בין אי מרגישין בטעמא של האיסור או לא סוף סוף הרי הי' שם הטעם ואילו הי' אינו מינו הי' מרגישין וא"כ אף במב"מ הול"ל היתר נהפך לאיסור וא"ש דל"ק קושי' הגמ' ונשער מב"מ כמבשא"מ רק למסקנא דהכא דאמרינן היתר נהפך לאיסור ודו"ק היטב:

(י) ולפ"ז מתורץ נמי מה דלא קאמר הגמ' מיד ופליג' דר' אלעזר דהנה לפימ"ש יש לומר דלמסקנת הגמ' דל"א רואין הדרינן ממה שהיינו רוצה לומר מעיקרא דלר"ל רק במב"מ איסורין מבטלין זא"ז דכיון דל"א רואין ממיל' ל"א היתר נהפך לאיסור ואפי' במבשא"מ נמי איסורין מבטלין זא"ז דאע"ג דהפגול יהי' טעמא בנותר מ"מ ליכא טעמא דשיעור שלם וליכא לחייבו על הכזית נותר משום טעם פגול הנבלע בו וגם על הכזית פגול משום טעם נותר הנבלע בו כיון דהטעם אינו מהפך התערובות להיות כיו"ב וכל אחד בטל בחבירו:

(יא) והנה אפש"ל דהא מילתא שכתבנו לעיל סי' ח' דסוגי' דהכא עם סוגי' דמס' מנחות פליגי אי יוצאין ידי חובת מצות במה שנרגש הטעם אע"ג דהגוף נתבטל דזה תלי' בהא דוודאי אי אמרינן דהטעם מהפך להיות כיו"ב פשיט' דכיון שנרגש בהמרו' טעם מצה וגם במצה טעם מרו' מהני לענין מצוה נמי והכי הי' ס"ל להגמ' דמס' זבחים בס"ד והוי ס"ל דבמתני' דעשה עיס' מן החטין ומן האורז דיוצאים אפי' בכזית גריד' כיון שנרגש טעם דגן אמנם אי אמרינן דטעכ"ע היינו רק שהטעם נשאר באיסורו הראשון כמו עיקר האיסור ולא שיתהפך התערובות כיו"ב ממילא לא מהני לן לענין מצוה מה שהטעם נרגש כיון דגוף הדבר נתבטל כמ"ש לעיל סי' ז' בשם החחס"ו והנה לפי"ז ס"ל לסוגי' דמס' מנחות ג"כ כמסקנ' דהכא דל"א נהפך היתר לאיסור וממילא לא מהני הטעם לענין שיהי' יוצאים בו ידי מצות ולכך פריך שם על הך תוספתא דחבלה בקצח אמאי יוצא ידי מצה אע"ג שטעם מצה נרגש גם בהתבלי' וא"כ א"ש עפ"י דברינו דלמסקנ' דהכא לא פליגי כלל הסוגיות אהדדי ולמסקנ' צ"ל בהך דעושה עיס' דמהני אי יש בו טעם דגן או דמיירי בכזית בכדי א"פ ואכל כל הפרס או משום גריר' כמ"ש הה"מ בפ"ו מהל' חו"מ בשם הרמב"ן והנה בס' מנחת חינוך מצוה ו' הקשה מאי קאמר הגמ' ופליג' דר"ל על ר"א דלמא התם כיון דהוי מבשא"מ מוד' ר"ל נמי דמותר לכרוך דלא מבטלי אהדדי מצה ומרו' וכן הקשה בס' ש"ת ח"ג כלל כ"ג פרט ג' ע"ש ונ"ל בכוונת קושייתו דאע"ג דמ"מ פליג ר"ל על ר"א דלר"א משמע בהדי' דטעמ' דהלל הי' משום דמצות א"מ זא"ז ולא משום דאיכא טעמא דהרי קאמר כשם שמצות א"מ זא"ז וכו' מ"מ קשה דלא שייך לומר דפליג על ר"א במה דמדמה איסורין למצוה דר"ל נמי שפי' מצי סכר דאי הו"א דמצות א"מ זא"ז ה"נ גבי איסורין רק דלר"ל אין הטעם כלל בהא דהי' כורך מצה ומרור משום מצות א"מ זא"ז רק אפי' אי הי' מרור רשות נמי לא הי' מבטל לי' משום דאיכא עכ"פ טעם מצה ועי' מ"ש לעיל אות ה' ליישב זה ולפי דברינו עכשיו לא קשה דוודאי לס"ד דהי' ס"ל לר"ל דטעכ"ע דאורייתא היינו דהטעם מהפך התערובו' להיות כיו"ב לא הי' יכול הגמ' לומר ופליג' דר"א דאמר בשם שמצות א"מ זא"ז וכו' דהי' משמע הא לר"ל נמי מצות א"מ זא"ז רק דפליגי דר"א מדמה איסורין למצוה ור"ל לא מדמה כמ"ש הח"י בסי' תע"ה ס"ק י' דבאמת לר"ל לא ס"ל כלל להלל דמצות א"מ זא"ז ורק משו"ה הי' כורך משום דאיכא טעם מצה במרור וכן טעם מרור במצה וכיון דהטעם מהפך התערובות להיות כיו"ב ממילא נפיק ידי חוב' מצו' וא"כ ל"ש לומר ופליג' דר"א בהא דקאמר כשם שמצות א"מ זא"ז וכו' כיון דלר"ל ל"א כלל מצות א"מ זא"ז כמה שהקשה בספר מנחת חינוך רק לבתר דמסקינן דלר"ל ל"א רואין וממילא לא ס"ל היתר נהפך לאיסור כמ"ש וא"כ ל"ל דטעמא דהלל משום דטעם מצה נרגש במרור דהא מ"מ ליכ' כזית מצה כיון שנתבטל וע"י הטעם אינו יוצא כיון שאינו מהפך התערובות להיות כיו"ב כמ"ש וא"כ ר"ל למי ע"כ מודה דטעמ' דהלל משום דמצות א"מ זא"ז ואפ"ה ס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ואפי' במבשא"מ למסקנ' הגמ' כמ"ש לעיל וא"כ פליג על ר"א דהא לר"א כמו דמצוה א"מ זא"ז ה"ה איסורין משא"כ מעיקר' הי' ס"ל בס"ד דר"ל רק במינו קאמר דמבטלין וא"כ לא שייך כלל להא דר"א והלל כיון דהיכא הוי מצה ומרור דהי' מבשא"מ ומשו"ה לא קאמר הגמ' מיד ופליג' דר"א ומתורצי' כל הדקדוקי' בס"ד וממילא לפימ"ש דלמסקנא דמס' זבחים הדרינן ממאי דהוי בעי למימר מעיקר' דר"ל מיירי במב"מ דווקא ולמסקנ' אפי' במבשא"מ אמרי' איסורין מבטלין א"ש דעת הטור יו"ד סי' צ"ח שפסק דאפי' ג' מיני של איסורין מבטלין זא"ז וקשה לכאורה כיון דהי' מימרא דר"ל וא"כ אפי' אי פסק הטור כר"ל מנ"ל דמבטלין זא"ז אפי' במבשא"מ כיון דלר"ל נמי ל"א רק במב"מ אמנם לפי"ז א"ש דלמסקנ' הסוגי' אמרינן באמת דלר"ל אפי' במבשא"מ איסורין מבטלין זא"ז ואע"ג דאיכא טעמא וטעכ"ע דאורייתא מ"מ כיון דלא נהפך היתר לאיסור א"כ ל"ש מלקות במה שנרגש טעם פגול בנותר או טעם נותר בפגול כמ"ש וא"ש דעת הטור ודו"ק:

(יב) והנה לפי מ"ש דלמסקנא ס"ל לר"ל נמי ע"כ דלהלל מצות אין מבטלין זא"ז רק דהוא לא מדמה איסורא למצוה ור"א מדמה צריך להביא באיזה סברא פליגי ר"ל ור"א ונראה עפ"י מה שנבאר בס"ד הטעם דמצות א"מ זא"ז:

חלק ב' בו נבאר הטעם דמצות א"מ זא"ז (יג) הנה צריך להתבונן במה דאמרי' מצות אין מבטלין זא"ז מאיז' טעם הי' והנה ראיתי לחתס"ו לחיו"ד סי' צ"ו שכתב דהטעם הי' משום מב"מ והי' עפ"י סברת הר"נ במס' נדרים נ"ב ע"א דאפי' לרבנן דר"י דס"ל מב"מ בטל ה"ד היכא שאחד אסור וחבירו היתר דהוי במבשא"מ משום דחלוקים הה לענין איסור והיתר ורבנן לא אזלי' בתר שוי העצם רק לענין