תבואות השדה חלק א קנג

החטין ומן האורז דיוצא ידי חובתו בפסח והיינו משום דס"ל דכל היכא שנרגש הטעם מהך ברוב מהפך הרו' לגמרי ולכך יוצאי' ידי חוב' מצה אפי' היכא דליכ' כזית בכא"פ ובהכי מתורץ קושית התוס' שם ד"ה מתיב רבא מהא דלא מקשה מכל התורה דאמרי' טעכ"ע דהיינו משום דלא קשי' לר"ל שיהי' חייב מלקות רק אי אמרי' דטעם מהפך התערובות להיות כמהו כמ"ש רש"י שם בד"ה וש"מ נו"ט ברו' וז"ל ואיכא טעמא דשיעור שלם משא"כ אי אמרי' דטעכ"ע אסרה התורה היינו שהטעם אסור בכל מקום שהי' ולא שיהי' מהפך התערובות להיות כיוצא בו א"כ לא קשה לר"ל דאע"ג שנרגש טעם פגול בנותר או טעם נותר בפגול מ"מ ליכא שיעור שלם כיון שאינו מהפך התערובות להיות כיו"ב לגמרי וא"כ א"ש דהטור אע"ג דס"ל טעכ"ע דאורייתא מ"מ אינו מהפך התערובות להיות כיוצא בו וא"כ אפי' במבשא"מ שהטעם של איסור האחד נרגש בחבירו מ"מ ליכא שיעור שלם ולכך פטור ממלקות אפי' בג' מיני איסורין כיון דמצד מה שהם איסורין שפיר יכולין להתבטל דמהלל אין ראי' דמצות א"מ זא"ז דהתם רק משום דאיכא טעמא וכאן באיסור מצד הטעם נמי יכולין להתבטל שהרי אין במה שניתן טעם איסור האחד בחבירו שיהי' כזית והיתר נהפך לאיסור לא ס"ל להטור ולכך פסק שפיר איסורין מבטלין זא"ז אפי' בא"מ ודו"ק היטב:

והנה לפימ"ש עד הנה דעיקר הטעם להלן דמותר לכרוך מצה ומרור או דמצוה לכרוך הי' רק משום דאכתי איכא טעם מצה ומרור אע"ג שנתבטל האחד בחבירו א"כ אין זה ענין כלל לומר דמצות א"מ זא"ז דכל היכא דאיכא טעמ' ל"ש ביטול אבל היכא דליכא טעמא כגון במצות ממין אחד או לענין איסור' אע"ג דאיכא טעמא מ"מ כיון שאין בהטעם כזית והיתר נהפך לאיסור ל"א כמ"ש בדעת הטור שפיר אמרינן דנתבטל וכך מצאתי בספר מנחת חינוך מצוה י' שכ' שם וז"ל ואם אכל מצה של מצוה עם דבר הרשו' אם אכל רק כזית אם אכל עם מינו כגון מצה של נכרים לא יצא דהרשות מבטל המצוה ואם אכל עם אינו מינו אין הרשות מבטל להמצוה להסוברים טעכ"ע מה"ת עכ"ל ע"ש הרי להדי' דאפי' היכא דליכא מצות כגון רשות מ"מ היכא דאיכא טעמא לא בטל וא"כ גבי מצה ומרור דהוי א"מ א"צ לומר כלל דמצות א"מ זא"ז רק כיון דאיכא טעמא לא נתבטל המצה אמנם לסוגי' דמס' מנחות כ"ג ע"ב דפריך שם מהא דתבלה בקצח דהתבלין יבטלו למצה וכתבו שם התוס' בד"ה אלא למ"ד דאפי' היכא דאיכא טעם מצה נמי לא יצא ולפי"ז צ"ל בהך דעשה עיסה מן החטין ומן האורז דיוצא ידי חובת מצה הי' משום גריר' דהאורז נגררים אחר החטין כמ"ש הה"מ פ"ו מהל' חו"מ ולהך סוגי' וודאי אין לומר דמשו"ה לא נתבטל מצה במרור או מרור במצה משום דאיכא טעמא דהא משמע דכל היכא דשייך ביטול לא מהני הטעם לענין מצוה וכמ"ש החתס"ו ליו"ד סי' צ"ו וז"ל אלא דאי לאו דמצות אין מבטלין והי' גופו של כל אחד בטל בחבירו ולא הי' רק טעמו הנרגש בזה אין יוצא ידי חובת מצה דבעי' עיקר האכיל' ולא כזית טעם משו"ה אמרינן אין מצות מבטלין ואין גופו בטל וטעמו הרי ליכא ס' לבטלו א"כ יי"ח בו עכ"ל א"כ לפי"ז צ"ל דמצות א"מ זא"ז כיון דהטעם לא מהני:

(ח) וא"כ י"ל דסוגי' דמס' זבחים דס"ל ע"כ דבטעמ' נמי נפיק ידי חובת מצוה וראיה ממתני' דעשה עיס' מן החטין ומן האורז דיוצא ידי חובת מצה והתם ל"ל דס"ל להסוגי' דהטעם משום גריר' דא"כ לא הי' מקשה מינה לר"ן דס"ל נו"ט ברוב לאו דאורייתא וע"כ דס"ל דבטעם נמי יוצא לענין מצוה כמו דאמרי' טעכ"ע לענין איסור וא"כ לא מוכח כלל לומר דמצות א"מ זא"ז דש"ה דאיכא טעמא עכ"פ (ובאמת י"ל כיון דסוגי' דמס' זבחים ס"ל דאי אמרי' טעכ"ע אמרינן נהפך היתר להיות איסור ולכך ממילא מהני לענין מצוה נמי) אמנם מסוגי' דמס' מנחות דס"ל שם מדפריך מהך דתבלה בקצח דטעמא לא מהני לענין מצות מוכרחין לומר להלל דכרך מצה ומרור משום דמצות א"מ זא"ז. וא"כ תלי' פלוגת' דהטור והר"מ אי אסורי' מבטלין זא"ז אי אמרי' דטעמא מהני לענין מצוה וא"כ לא מוכח כלל דמצות א"מ זא"ז דשאני גבי מצה ומרור משום דאיכא טעמא אבל מצות מבטלין זא"ז וה"ה נמי איסורין מבטלין זא"ז אפי' היכא דאיכא טעמא כיון דאין בהטעם שנתערב בחבירו כזית איסור והיתר נהפך לאיסור ל"א כמ"ש כך הי' דעת הטור אמנם הר"מ ס"ל דטעמא לא רני לענין מצוה כדמוכח מסוגי' דמס' מנחות כמ"ש וא"כ ע"כ הא דהלל הי' כורך מצה ומרור היינו משום דמצות א"מ זא"ז ולכך ס"ל נמי גבי איסורין א"מ זא"ז כר"א וא"כ בהך סברא דפליגי סוגי' דמס' זבחים וסוגי' דמס' מנחות דבמס' זבחים ס"ל לגמ' דטעמא מועיל לענין מצוה וסוגי' דמס' מנחות ס"ל דטעמא אינו מועיל לענין מצוה בהך סבר' ממש פליגי הטור והרמב"ם דהטור ס"ל כסוגי' דמס' זבחים דטעמא מהני לענין מצות וממילא אינו מוכח להלל נמי דמצות א"מ זא"ז וא"כ ה"ה נמי איסורין מבטלין זא"ז והרמב"ם ס"ל כסוגי' דמס' מנחות דטעמא לא מהני לענין מצות וא"כ ע"כ להלל צ"ל דמצות א"מ זא"ז דל"ל משום דאיכא טעמא דכיון דגופו בטל לא מהני הטעם כמ"ש החתס"ו וא"כ ה"ה נמי איסורין א"מ זא"ז ואע"ג דסוגי' דמס' זבחים ס"ל דהטעם מהפך התערובות להיות כיו"ב וא"כ להטור דלא ס"ל היתר נהפך לאיסור אמאי אמרינן דמהני הטעם לענין מצוה בזה שפיר י"ל דס"ל להטור כיון דטעכ"ע אסור עכ"פ מה"ת ממילא מהני לענין מצוה נמי כמה שנבאר בס"ד ומעתה פש גבן לברורי במה תלי' הך סברא אי אמרי' דטעם מהני נמי לענין מצוה בסוגי' דמס' זבחי' ובדעת הטור דאפי' אי ל"א היתר נהפך להיות איסור ע"י הטעם מ"מ מהני לענין מצוה כמ"ש ובאיז' סברא פליגי סוגי' דמס' זבחים וסוגי' דמס' מנחות:

(ט) ונראה לבאר דהנה יש לדקדק בסוגי' דמס' זבחים דפריך שם ונשער מב"מ כמין בשאינו מינו והנה קושי' הגמ' הי' דמדאורייתא נימא כך דאע"ג דלא יהי' טעמא מ"מ אילו הי' אינו מינו הי' הטעם נרגש ולא לבטל כמ"ש שם התוס' בד"ה וישער וא"כ קשה אמאי לא פריך הגמ' בכמה מקומות דס"ל מב"מ ברובא ונשער כמבשא"מ וכן הקשה בס' שערי תורה. עוד הקשה שם אמאי לא קאמר הגמ' מיד ופליג' דר"ל על ר"א וכו' ואמאי נטיר עד דמסיק כל השקלי' וטרי' דלא משערי' במינו כאילו הי' אינו מינו ונראה לתרץ עפימ"ש לעיל בסי' ז' דכל קושי' הגמ' הי' משום דהוי ס"ל דאי אמרי' דטעכ"ע נהפך היתר להיות איסור וממילא כי יהיב פגול טעמא בנותר נעשה כל כזית נותר כאילו הי' פגול וכן הפגול נעשה נותר ולא נתבטל אחד בחבירו משא"כ אי הוי אמרינן דטעכ"ע אע"ג דהטעם מה"ת אסור מ"מ אינו מהפך להיות התערובות כיו"ב וממילא ל"ש מלקות אע"ג דפגול יהי' טעמא בנותר וכן הנותר בפגול כיון דמ"מ כל מה שאחד נבלע בחבירו ליכא כזית ממילא אין כאן מלקות א"כ א"ש דוודאי אי הוי ס"ל דהא דאמרינן דטעם כעיקר מה"ת היינו שהתורה אסרה הטעם של האיסור בכ"מ