תבואות השדה חלק א קנא

צריך לאכול מכל אחד בפ"ע ואח"כ לקיים ג"כ מצות כריכה צריך לכוך אח"כ שניהם יחדיו וכן איתא לפסק הלכה בטו' ובש"ע או"ח סי' תע"ה עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה אלא אמר רב אשי כתבו דלהלל משום דס"ל מצות אין מבטלין זא"ז ס"ל דקרא דעל מצות ומרורים אתי למצוה דא"צ קרא רק להתיר כריכה ולא למצוה דהא בעלמא נמי מצות א"מ זא"ז ולרבנן דס"ל בעלמא מצות מבטלין זא"ז ס"ל דקרא דעל מצות ומרורים אתי להתיר הכריכה דמשום דבעלמא מצות מבטלין זא"ז גלי לן קרא דהכא אין מבטלין ולא למצות כריכה עיי"ש. אמנם שיטת הרמב"ן המלחמות דרבנן נמי ס"ל מצות א"מ זא"ז והכא פליגי בפירוש' דקרא אי הכריכה הוי מצוה או רשות דלהלל הוי הכריכה מצוה ולרבנן רשות. ובאמת קשה קצת להבין לשיטת התוס' דרבנן ס"ל מצות מבטלין זא"ז אמאי לא ילפי' מהכא דגלי לן קרא דמותר לכרוך מצה ומרור דמצות א"מ זא"ז ואף שכתבו התוס' וז"ל ושאני הכא דגלא קרא אכתי טעמא בעי מ"ט לא ילפי' לדעלמא נמי דמצות א"מ זא"ז:

(ב) בטור יו"ד בסי' צ"ח פסק דג' מיני אסורים של יבש ביבש שנתערבו זב"ז כזי' מכ"א כל שני מיני' רבי' על האחד ומבטלין אותו ופטור על שלשתן עי"ש והי' מימרא דר"ל במס' זבחים ע"ח ע"א הפגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו והיינו משום דאסורי' מבטלין זא"ז עי"ש בב"י וראיתי בספר חק יעקב בסי' תע"ה ס"ק י' שהביא להקשות בשם ס' בית הלל על הטור דלמה פסק כר"ל דאסורי' מבטלין זא"ז כיון דשם במס' זבחים ע"ט ע"א מסקי' דר"א פליג על ר"ל וס"ל כשם שמצות אין מבטלין זא"ז כך אסורי' א"מ זא"ז וכיון דהטור לענין מצה ומרור מסופק דלמא קי"ל כהלל דמצות א"מ זא"ז וא"כ לענין איסור' נמי הו"ל ספיקא ולא פסק לקולא דאסורי' מבטלין זא"ז וכתב שם הח"י לתרץ דדוקא ר"א ס"ל הכי דתלי' זב"ז דא"א מצות א"מ זא"ז ה"נ אסורי' א"מ זא"ז אבל ר"ל לא ס"ל הכי וס"ל דאפי' להלל דס"ל גבי מצות א"מ זא"ז מ"מ אסורי' מבטלין זא"ז תדע דהגמ' לא קאמר דר"ל פליג על הלל רק על ר"א וא"כ שפיר ס"ל להטור כר"ל דס"ל דאין תולה זב"ז דאפי' אי הוי קיי"ל בפשיטות דמצות א"מ זא"ז מ"מ אסורי' קיי"ל דמבטלין זא"ז עי"ש. והנה אם אמנם שדבריו נכונים בסוגי' הגמ' דשם במס' זבחים מ"מ טעמא בעי לדעת באיזה סברא נחלקו ר"ל ור"א דר"א ס"ל דמצות ואסורי' שוי' הם ור"ל ס"ל דחלוקים הם דמצות אין מבטלין ואסורי' מבטלין זא"ז והנה הר"מ פסק בפי"ח מהל' פסולי המוקדשי' הלכה כ' דלא כר"ל וס"ל דאסורי' א"מ זא"ז וא"כ צריך להבין באיזה סברא נחלקו הטור עם הרמב"ם דלהטור אסורים מבטלין זא"ז ולהר"מ אין מבטלין:

(ג) ונראה דהנה לכאורה יל"ד מה קאמר הגמ' שם דר"ל פליג על ר"א הא כיון דמסקי' שם דר"ל מיירי במ"ב דליכא טעמא ולכך מבטלין זא"ז וא"כ מה שהי' הלל כורך וודאי שפיר עביד כיון דהי' מבשא"מ מצה עם מרור לא חיישי' שיבטלו אהדדי דעכ"פ יהי' נרגש טעם מצה וא"כ אפשר דר"א נמי דס"ל כשם שמצות א"מ זא"ז כך אסורי' היינו דווקא דומי' דמיירי הלל דהיינו במבשא"מ ור"ל ס"ל דאסורי' מבטלין זא"ז היינו במב"מ ועי' תוס' מס' מנחות כ"ג ע"ב ד"ה אלא למ"ד שכתבו שם להדי' דהיכא שיהי' נרגש טעם מצה בתבלין ראוי לצאת ידי חובתו. והנה ראיתי בשו"ת חת"ס לחיו"ד סי' צ"ו שכ' בפשיטות דכל היכא דהגוף בטל אינו יוצא ידי חובת מצוה במה שנרגש הטעם ולע"ד נראה דבזה פליגי סוגי' דמס' זבחים עם סוגי' דמס' מנחות כמ"ש התוס' במס' מנחות דהסוגיות פליגי אהדדי והנה במס' זבחים משמע להדי' דיוצא ידי חובת מצה כל היכא דאיכא טעמא מהך מתני' דעשה עיס' מן החטי' ומן האורז דמייתי התם (זולת לשיטת הרמב"ן שס"ל דאורז לגררי' אחר חטי' עי' בפרמ"ג לאו"ח בפתיחה כולל' ויתבאר לקמן בס"ד ועי' בהה"מ פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ה' שהביא לדברי הרמב"ן אלו וכן משמע מדברי הר"מ שם דס"ל דהטעם גבי חטי' ואורז הי' משום גרירה שהרי הר"מ ס"ל בפט"ו מהל' מ"א דטעכ"ע ל"ד וע"כ משום גרירה) אמנם במס' מנחות משמע דאפי' היכא דאיכא טעם מצה מ"מ היכא שהחולין מבטלי לה אע"ג שהטעם מצה נרגש עדיין אינו יוצא ולכך מסיק התם בגמ' דמיירי דלא אפיש להתבלין דרובא מצה הי' ולא בטלה הא כל היכא דנפיש' תבלין אע"ג שהטעם מצה נרגש עדיין מ"מ אינו יוצא הכי משמע להדי' להמעיין שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד עיי"ש. והנה ראיתי בס' שערי תורה ח"ג כלל כ"ג שכתב דיש לחוש דלמא יתערב מיעוטא דמיעוטא מן הכזית מצה לתוך המרור עד שיתבטל כ"כ שלא יהי' נרגש אפי' בטעם מאותו המיעוט עכ"פ וא"כ אעפ"י שמרגיש טעם מצה בהנשאר עכ"פ במה שלא נתערב בלעיססתו מ"מ בצר לי' שיעור'. וא"כ לפי"ז אפי' אי הו"א דמצות מבטלין זא"ז מ"מ לא הי' חשש' לכרוך יחד מצה ומרור דהא כל היכא שהטעם נרגש ל"ש ביטול ורק כמ"ש דאיכא חשש' שמיעוטא דמיעוטא ממצה יתבטל במרור עד שלא יהי' נרגש אפי' בטעם וא"כ אפש"ל דהלל לא הי' חייש לספיקא דס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא וא"כ אמרי' דנפיק שפיר ידי חובת מצוה (עיי"ש בס' ש"ת פרט ד') משא"כ במב"מ כגון שיקח מצה של תוד' כזית אחד ומצ' מצוה כזית אחד שפיר אמרי' דמצות מבטלין זא"ז כיון שאינו נרגש הטעם דמצה של מצו' כיון דהוי מב"מ או למשל אם אוכל כזית פסת עם כזית בשר קדשי' דהוי מב"מ שפיר אמרי' דמצות מבטלין זא"ז והא דהי' כורך מצה ומרור היינו משום דהוי מבשא"מ ונרגש הטעם ושפיר יוצא ול"ל דלמא נתערב קצת מן המצה במרור עד שלא נרגש הטעם דלא חיישי' להכי כיון דספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ובהיות כן יש לדקדק מנ"ל כלל להגמ' דהלל ס"ל מצות א"מ זא"ז דלמא שאני התם משום דהו"ל מבשא"מ ול"א כלל דמצות א"מ זא"ז וצ"ל כמ"ש גדולי האחרונים בשם שו"ת מוצל מאש סי' י"ג והבאתי בכמה מקומות דבמ"ע ל"א ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא והיינו כמו שביארנו בס"ד בכמה מקומות משום דמוקמי' לגברא בחזקת חיוב מצוה וא"כ ל"ל דאע"ג דהי' ספק דלמא נתערב מעט מן המצה לתוך המרור מ"מ יוצא משום דספיקא מה"ת לקולא דבמ"ע ל"א ספיקא מה"ת לקולא משום דאיכא עליו חזקת חיוב:

(ד) אמנם יש לעיין בהך סברא דהא באמת מצינו אפכא דאפי' אי אמרי' ספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא היינו רק במל"ת אבל במ"ע לכ"ע אמרי' ספיקא מה"ת לקולא עיין בפר"ח לאו"ח סי' תל"ד באשל אברהם ס"ק י' שכ' שם כך ושם כתבתי על הגליון דכל מצו' שהיה מסופק אם מוטל עליו זו המצו' לעשות בוודאי אמרי' לכ"ע ספיקא מת"ת לקולא ורק במצות שהי' חייב בה וודאי ועכשיו אנו מסופקים אם כבר יצא ידי חובת אותה המצוה בזה אמרי' לכ"ע ספיק' מה"ת לחומרא משום דאיכא חזקת חיוב. והנה הכא גבי הך מצה אע"ג דהי' עליו חזקת חיוב לאכול מצה מ"מ הרי כבר אכל ואפי' אי נימא דבצר לו' שיעור' משום דנתערב קצת ממצה לתוך המרור מ"מ עביד קצת מצו' בחצי שיעור