תבואות השדה חלק א קמז

העשה ובפרט כמו בלאו דלא תבא אל ביתו שאין האיסור מיתקן כמו גזל שהאיסור ממש ניתקן וסגי' בתשלומין נמי משא"כ בלאו דלא תבא אל ביתו רק מ"מ ביטול עשה בידים נמי לא מקרי כיון שמשלם עכ"פ לא הוי כמו בטלו ממש. והנה מבואר במס' מכות שם דמאן דס"ל בטלו אינו נגמר הלאו מיד בשעת עבירת הלאו רק בשעה שמבטל המ"ע משא"כ אי אמרי' קימו א"כ נגמר הלאו מיד ורק יש לו תיקון ע"י קיום העשה ומעתה י"ל כך דוודאי אי אמרי' בטלו א"כ אין הלאו חל כלל בשעת עבירת הלאו וא"כ בלאו דלא תבא שפיר אין לוקין אפי' שרפו למשכון מ"מ כיון שחייב בתשלומין לא מקרי ביטול עשה עכ"פ. משא"כ אי אמרי' קימו א"כ חל עבירת הלאו מיד ורק קיום העשה מנתק לי' וא"כ כל ששרפו או נשרף דתו לא מקיים לעשה לא יוכל לנתק הלאו ע"י התשלומין כיון שהלאו חל כבר בשעת עבירת הלאו לא מנתק רק בקיום העשה ממש ולא בתשלומין וא"כ א"ש דבשלמא בסוגי' דמכות דהתם קאזלינן שיהי' משכחת לה בבטלו שפיר אמרי' דכיון דאיתא בתשלומין לא משכחת בטלו דהרי כיון דאין הלאו נגמר רק לאחר ביטול העשה וכיון דמשלם ע"י ביטול העשה לא משכחת שילקה על ידו כיון דהלאו לא נגמר רק בשעת ביטול העשה ואז נתחייב בתשלומין (ובפרט לפי מה דגרסי' שם ואין לוקה ומשלם ועי' בתומי' סוף ס"ק י"א) משא"כ להר"מ דס"ל קימו ולא קימו א"כ מ"מ מתחיל האיסור מיד בשעת עבירת הלאו א"כ לא מנתק הלאו בהתשלומין דתשלומין לא מקרי קיום עשה עכ"פ ולא סגי' לפוטרו ממלקות רק ע"י קיום עשה ממש כמ"ש כאן אם לא קיים עשה שבה וכמ"ש. ולא דמי ללאו דגזילה דמנתק ע"י התשלומין כמו בהשבת גוף הגזילה דכבר כתבנו דלא דמי דבגזילה עיקר האיסור רק ממון חבירו וא"כ במה שמשלם מיתקן האיסור ממש וניתק הלאו לגמרי וכמ"ש במקו"א דבגזל אפי' הי' כמה לאוי' נמי ניתקי' כיון דמתקן לגמרי (ועי' ב"מ ס"א ע"א תוס' ד"ה ולעבור עליו) משא"כ בלאו דלא תבא אל ביתו דהאיסור לא ניתקן ממש רק דרחמנא נתקו לעשה א"כ כל היכא שאין מקיים העשה ממש כמ"ש בתורה רק ע"י תשלומין לא מנתק הלאו ול"ק כלל על הר"מ ומתורצים כל הקושיות והדקדוקים בדברי הרמב"ם בס"ד וכל דבריו מסודרים אחת לאחת בלי שום יחור לשון ודו"ק היטב:

(יז) ולפי מ"ש באות י"ב דבאיסור בגד אלמנה ובחובל כלי אוכל נפש עובר באיסור כל רגע ששוהא אצלו י"ל דמשו"ה ס"ל להר"מ דבהני תרתי אסור אפי' בשעת הלואתו דהיינו מדעת הלוה דבשלמא באיסור דלא תבא אל ביתו באינו עובר רק בשעה שנכנס לביתו ואח"כ אינו ניתוסף האיסור שפיר י"ל דכל שהי' מדעת הלוה אין איסור משא"כ בבגד אלמנה ואוכל נפש כיון דהאיסור נמשך גם על להבא לא מהני דעת הלוה בשעה שהשכין אצלו כיון דעובר גם לאחר מיכן ותו לא מהני דעת הלוה ודו"ק. ויש להביא ראי' מדברי התוס' ד"ה ואת המחריש' דס"ל ג"כ כמ"ש דתוס' שם הקשו למאי דס"ל לרש"י דגם מחריש' הוי אוכל נפש א"כ האיך נטל המחריש' דקתני ומחזיר הא עבר על כי נפש הוא חובל והקשה המהרש"א דלמא אע"ג דמשכנו באיסור מ"מ מחזיר ביום ותירץ דס"ל להתוס' דבאוכל נפש היכי דמשכנו באיסור צריך להחזיר לגמרי עי"ש והיינו ממש כמ"ש בדברי הר"מ דבאוכל נפש לא נאמר' העשה דהשב תשיב לומר שקנה המשכון וא"צ להחזיר רק בשעה שהלוה צריך לו דבאוכל נפש כל שחבל באיסור מחזיר מיד כמ"ש בדברי הרמב"ם והנה אכתי קשה מאי הקשו התוס' דלמא מיירי שמשכנו מדעת הלוה וע"כ צריך לומר כמ"ש דכיון דאמרי' באוכל נפש מחזיר מיד והיינו כמ"ש משום דבאוכל נפש איכא איסור כל רגע ששוה' אצלו א"כ גם דעת הלוה לא מהני כמ"ש וע"כ הוכיחו התוס' דמחריש' לא הוי אוכל נפש. וא"כ לדעת רש"י דגם מחריש' הוי אוכל נפש צ"ל דס"ל לרש"י דלא תקשה קושי' התוס' מאי קתני מחזיר ביום הא צריך להחזיר מיד וע"כ דרש"י פליג על הר"מ וס"ל דאפי' באוכל נפש א"צ להחזיר מיד או כמ"ש דבאוכל נפש ג"כ מותר היכ' שהי' מדעת הלוה כהראב"ד דפליג על הר"מ וא"כ מיירי מתני' או היכא דמשכנו מדעת הלוה או אפי' משכנו באיסור נמי א"צ להחזיר מיד כמ"ש המהרש"א. וא"כ זכינו לדעת דתוס' ס"ל כהרמב"ם ורש"י ס"ל כהפוסקים החולקים על הר"מ. ועל הר"מ לא קשה קושי' התוס' אמאי קתני מחזיר את המחרישה ביום דהר"מ ס"ל בזה כהתוס' דמחריש' לא מקרי אוכל נפש וכן משמע מדבריו פ"ג מהל' מלוה הלכה ב' דאוכל נפש לא מקרי רק כלים שעושי' בהם אוכל נפש ממש עי"ש ודו"ק:

נבאר בס"ד קצת חידושים בסוגי' הגמ'. (יח) במתני' ברש"י ד"ה המלוה את חבירו והגיע זמן ולא פרע כוונת רש"י הא בשעת הלואתו מותר לבא אל ביתו כדאמרינן לקמן בגמ' ומ"מ פשיטא דאפי' אם לא הגיע זמן פרעון והי' ממשכנו שרואה שהלוה מאבד נכסיו נמי אסור ליכנס לביתו ולא נקט רש"י שהגיע זמן פרעון רק לאפוקי דאם ממשכנו בשעת הלואה מותר ליכנס לביתו כיון שהי' מדעת הלוה ועי' בסמ"ע ס"ק י'. בתוס' ד"ה מחזיר את הכר הקשו מסוגי' דתמורה ו' ע"א דפריך לרבא דס"ל אי על"מ מהא דתנ' מחזיר הכר בלילה אלמא דמהני וקשה דלמא איירי כשמשכנו בהיתר וראיתי לאמ"ו הגאון ר' מנחם א"ש ז"ל הובאו דבריו בשו"ת אמרי אש לחו"מ סי' י"ד דלשיטת הרמב"ן דבשעת משכונ' מסדרי' א"כ לא שייך חזר' המשכון רק כשמשכנו באיסור דהיינו עבר ומשכנו כמ"ש הנמ"י ולי נראה להוסיף על דבריו עפ"י מ"ש לעיל סי' ד' דאי ס"ל שיעבודא דאורייתא וכל נכסי הלוה נקנים למלוה בוודאי אין סבר' לומר שמסדרי' בשעת משכונ' ודי שיסדרו לו בשעת גביה והנה בחידושינו לסוגי' דהרהינו כתבתי דמשו"ה ס"ל לרבא בע"ח מכאן ולהבא גובה ולא למפרע דשעובד אינו בתורת קנין ולכך אינו גובה למפרע וא"כ ס"ל לרבא נמי דהא דמסדרי' הי' גם בשעת משכון דלמה צריך לממשכן הני נכסי' ששייכי' להסידור כיון שאין למלוה שום קנין בהם כמ"ש לעיל וא"כ כל עיקר חזר' המשכון לא שייך רק בעבר ומשכנו וא"כ פריך הגמ' שפיר לרבא מוכח דאי עבד מהני והיטב אשר כתב בזה אמ"ו דמסתמ' דגמ' דתמור' מוכח דס"ל מסדרי' לבע"ח דאלא"ה אינו מוכח כלל דמיירי במשכנו באיסור אמנם לדידן דס"ל דלא כהרמב"ן ואין מסדרי' רק בשעת גביה אזיל לי' תירוץ הנ"ל וצ"ל כמ"ש התוס' דממעשי' בכל יום פריך ודו"ק:

(יט) בתומים ס"ק ג' הקשה לשיטת הר"מ דבגד א אלמנה ואוכל נפש אפי' בשעת הלואתו אסור א"כ מאי פריך הגמ' לשמואל דס"ל אפי' שליח כ"ד אסור ליכנס למשכן מלא יחבול רחים ורכב הא מידי אחרינ' קבל ואצטריך לשנויי לעבור בב' לאוין ואמאי לא אמרינן דקרא דרחים ורכב ובגד אלמנה אצטריך דאפי' בשעת הלואתו נמי אסור ותירץ דבאמת כתב הראב"ד דבשעת הלואה הוי כמכרו לו אמנם אי ס"ל ש"ד א"כ גם שלא בשעת הלואתו הרי הכל משעובד לו ואפ"ה אסרה התורה א"כ אין חילוק בין שעת הלואה