תבואות השדה חלק א קמו

הי' שלא יהי' בגד אלמנה חבול אצל אחרים וגם באוכל נפש הי' שלא יהי' נמנע מלעשות אוכל נפש כמ"ש התורה להדי' כי נפש הוא חובל א"כ כל רגע ורגע איכא איסורא במה ששוהא אצלו ואינו מחזיר. וכן ראיתי להגאון ז"ל באמרי אש שכתב דבאלמנה ובאוכל נפש איכא איסור' בכל רגע ורגע. והנה בס' טורי אבן למס' ר"ה כ"ח ע"א כתב דאפי' לאביי דס"ל אע"מ מ"מ אם ע"י שלא מהני נפקע האיסור גם אביי מודה דלא מהני ע"ש וא"כ אף אני נאמר דכיון דע"י שאינו שוהא אצלו ומחזיר מיד נפקע האיסור שלא יעבור גם בלהבא על האיסור שפיר אמרינן דלא מהני משא"כ בלאו דלא תבא אל ביתו כיון דלא יוסיף תת איסור במה שמשהא אצלו המשכון יותר א"כ א"צ להחזיר מיר רק כבא השמש שינתק הלאו דלא תבא ומתורץ קושית הלח"מ על הריב"ש והדרן לסברת הריב"ש דדעת הר"מ דבאלו שני לאוין בגד אלמנה ואוכל נפש צריך להחזיר מיד וחיי ראשי שאחר שכתבתי זה ראיתי שגם בס' אמרי אש מתרץ השגת הלח"מ על הריב"ש על דרך זה שכתבנו:

(יג) ומעתה נשיבה ונראה לתרץ כל הקושיות בדברי הר"מ. דהנה בחידושינו לסוגיא דקימו ולא קימו כתבנו דיש ב' מיני לאוי הנל"ע א' שבהעשה מתקן האיסור ממש כמו בהשבת הגזילה שמתקן האיסור ממש. ב' שאינו מתקן האיסור ממש רק שהכתוב נתקו ללאו לעשה כמ"ש רש"י שם בסוגיא הנ"ל דמדכתב רחמנא העשה אחר הלאו לומר לך שזהו ענשו ותיקונו של לאו עשה זאת והפטר והנה למשל בנותר ג"כ אינו מתקן בשריפת הלאו ממש דהא מ"מ עבר והותיר רק מ"מ הוי נל"ע דהא התורה כתבה מיד אחר הלאו דלא תותירו העשה דשריפה. והנה כ"ל דבלאו דלא תבא אל ביתו נמי אין העשה דהשיב תשיב תיקון הלאו ממש דהא מ"מ מעשה האיסור מה שנכנס לביתו של הלוה. רק מ"מ נפטר ממלקות דהא מ"מ כתבו רחמנא לעשה וכמו גבי נותר אע"ג שאינו תיקון הלאו ממש. אמנם גבי בגד אלמנה אם האיסור הי' שלא יהי' בגד אלמנה חבול או שלא יהי' אוכל נפש חבול א"כ במה שמחזיר מתקן האיסור ממש פשיטא דאינו לוקה אע"ג שעבר על איסור בשעת חבלה מ"מ עכשיו מתקן האיסור ממש. ואם כן מיושב מה שהקשינו למה לא כתב הר"מ בבגד אלמנה ובאוכל נפש ג"ה שעל"ע דא"ש דבאלמנה ובאוכל נפש שמתקן האיסור לא הוצרך לכתוב כלל שנל"ע כיון שמתקן האיסור ממש משא"כ בלאו דלא תבא אל ביתו שאין מתקן ממש האיסור הוצרך לכתוב שנל"ע ומשו"ה אין לוקין:

(יד) והנה הש"כ בחו"מ סי' ע"ב סוף ס"ק ט' כתב דאע"ג דס"ל להר"מ דמלוה על המשכון לא הוי רק שומר שכר ואינו חייב באונסין בפ"י מהלכות שכירות מ"מ כל שנכנס למשכנו שלא ברשות הו"ל כגזלן כמו שנכנס ליטול את שאינו שלו וחייב באונסין והביא ראיה ממ"ש כאן הר"מ דאם נשרף מחשב דמי המשכון משמע שחייב באונסין והיינו משום שנכנס שלא ברשות. ועי' בקצה"ח סי' צ"ז ס"ק ה' והנה בבגד אלמנה פשיט' לי דוודאי לא הוי כלל לאו הניתק לתשלומין דהנה בבגד אלמנה כיון דהר"מ ס"ל דאפי' מדעתה דהיינו בשעת הלואה אסור למשכנה וכן באוכל נפש וא"כ בנשרף המשכון לא הוי בר תשלומין כיון דמשכנו ברשות אינו חייב באונסין ומלוה על המשכון לא הוי רק ש"ש וא"כ א"ש דברי הר"מ וסידור לשונו שכתב ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ וכמ"ש דבזה מתקן האיסור אמנם טרם שרוצה לומר דאם נשרף דלא יכול לתקן האיסור חייב מלקות והי' רוצה להנצל מקושיא דהא הוי ניתק לתשלומין לכך הקדים דכאן כיון דמיירי גם במשכנו ברשות דאפי' בשעת הלואה נמי חייב וא"כ ל"ש סברת הש"כ דהו"ל כגזלן וא"כ אם חודה תשלם כלומר דלא יהי' חייב בתשלומין וממילא אם נאבד או נשרף לוקה ואע"ג דבאמת אפי' במשכנה בע"כ נמי חייב מלקות בנשרף היינו כיון דחזינן דהתורה כתבה האיסור אפי' מדעת הלוה א"כ לא הוי כלל בגדר לאו הניתק לתשלומין וכמ"ש הה"מ בהלכה ה' רק הקדים לזה מ"ש ואם תודה תשלם כלומר שהאיסור דאלמנה שייך אפי' היכא שיפטר מתשלומין באבידת המשכון כגון שמשכנה מדעתה דשם לא שייך סברת הש"כ דהוי כגזלן וא"כ לא הוי כלל בגדר ניתק לתשלומין וכן בחובל אוכל נפש נמי כה"ג דשם נמי לא הוי בגדר לאו הניתק לתשלומין כיון דאפי' מדעת הלוה נמי אסור וכמ"ש רק בדין אלמנה הקדים מ"ש ואם תודה תשלם כלומר דמשו"ה לא הוי בגדר לאו הניתק לתשלומין כיון דמשכחת לאיסור אפי' היכא שלא יתחייב כלל בתשלומי דמי המשכון כגון מדעת הלוה ולא הוצרך לכפול אח"כ ג"כ בכלי אוכל נפש דהני ב' דינים שוים לגמרי אהדדי דין בגד אלמנה ודין אוכל נפש ומתורץ מה שהקשינו על הר"מ באות ב' ואות ג' ומעתה נבא לבאר דעת הר"מ בלאו דלא תבא אל ביתו ולתרץ יתר הקושיות שהקשינו בס"ד:

(טו) אמנם בלאו דלא תבא אל ביתו שאינו נוהג רק שלא מדעת הלוה א"כ כל היכא שמשכנו שלא ברשות הרי הוא כגזלן כמ"ש הש"כ בסי' ע"ב ס"ק ט' ולכך הביא שם ומחשב דמי המשכון כלומר דבכל גוונא חייב בתשלומין ואפ"ה לוקה אמנם באמת קשה הא הוי ניתק לתשלומין ובפרט בלאו דלא תבא אל ביתו דאינו אסור רק שלא מדעת הלוה א"כ ממילא לא דמי ללאו דאלמנה דהתם דאסור אפי' מדעת הלוה שפיר אמרי' דלא הוי לאוי דממון ולא מקרי ניתק לתשלומין משא"כ בלאו דלא תבא אל ביתו דרק שלא מדעת אסור א"כ הו"ל כשאר לאוי דממון אמנם עפ"י מ"ש דלאו דלא תבא אל ביתו לא ניתקן האיסור ממש במ"ע דהשב תשיב דהרי מ"מ נעשה האיסור בכניסתו לביתו ורק דמ"מ הוי נל"ע שהרי נתקו התורה ללאו. והנה י"ל דכל היכא שצריך להשיב את המשכון לא סגי' בתשלומין בעלמא דתשלומין בעלמא אינו מנתקי' הלאו ממש רק היכא שמקיים העשה כמו שכתבה התורה בפירוש השב תשיב העבוט דהיינו העבוט ממש דבשלמא בלאו דגזילה שעיקר האיסור הי' משום ממון חבירו א"כ כל שמחזיר הגזילה או אפי' התשלומין ניתקן האיסור ממש דהא מ"מ נפקע חוב חבירו משא"כ בלאו דלא תבא אל ביתו דאיסור ממש לא מיתקן לגמרי ורק ע"י שנחקו לעשה פטור ממלקות א"כ כל היכא שאינו מקיים העשה כמה שכתבה התורה ממש דהיינו השבת העבוט גופא לא נפטר מן הלאו ומדוייק בזה לשון הר"מ שכתב ואם לא קיים עשה שבה כלומר כמה שכתבה התורה השב תשיב את העבוט ממש לוקה ואח"כ כתב ומחשב דמי המשכון כלומר אע"ג שחייב בתשלומין דכאן מיירי שמשכנו שלא ברשות מ"מ כיון שלא קיים עשה שבה ממש כלומר בהשבת המשכון גופי' לא נפקע הלאו וחייב מלקות ומדוייק בס"ד כל לשון הר"מ ומיושב כל מה שהקשו עליו עד אות ז' ודו"ק. (טז) ומעתה פש גבן לברורי שלא יהי' קשה על הר"מ מסוגי' דמכות ט"ז דשם אמרי' להדי' בגמ' דאינו לוקה בלאו דלא תבא משום דניתק לתשלומין וכמה שהקשינו באות ז'. ונ"ל דהך מילא היכא דאינו מקיים העשה ממש רק ע"י תשלומין אי חשיב כמו קיים העשה לנתק הלאו או לא צ"ל די"ל כך דוודאי קיום עשה ממש לא חשיב דהא אינו מקיים