תבואות השדה חלק א קמה

או חבלת כלי אוכל נפש או בגד אלמנה אינו כלל תחת סיג גזל דהא באמת שלו הוא נוטל והי' רק מגזה"כ. אמנם אי אמרי' של"ד י"ל דהוי כמו גזל כיון דהתורה הקפידה שבכה"ג לא יגבהו חובו וא"כ מה שנוטל שלא כפי צווי התורה גזל הי' בידו. והנה י"ל בברייתא דפליגי בדשמואל אי השליח ב"ד מותר ליכנס לביתו למשכנו דתלי' בהא דאי אמרי' דהלאו דלא תבא אל ביתו הי' תחת סוג גזל ולא גזה"כ בעלמא א"כ גם לשליח ב"ד אין רשאי כיון שהתורה הקפידה שלא לגבות בבה"ג משא"כ אי אמרינן דהי' רק מגזה"כ א"כ י"ל דהתור' לא הקפידא רק כשהמלוה בעצמו נכנס שממנו הי' מתבייש יותר משא"כ בשליח ב"ד וא"כ שמואל לשיטתו דס"ל של"ד א"כ אמרי' דהא מטעם גזל ליכנס למשכנו בביתו ולכך ס"ל שפיר דשליח ב"ד נמי אין רשאי למשכנו בביתו והר"מ אע"ג דס"ל ש"ד מ"מ כיון דלאו מתורת קנין נשתעבדו לו א"כ שפיר י"ל דמטלטלי הלוה אינם משעובדי' לו כלל וכל שנכנסים לביתו למשכנו הרי הי' כמו שגזלו ממנו שלא כדין וא"כ אין חילוק בין שליח ב"ד למלוה גופי' ודו"ק:

(י) בפלוגתא שהביא המחבר סי' צ"ז סעיף כ"ט אי מסדרי' לערב נמי או לא י"ל דתליא נמי בהא שכתבנו לעיל אי הסידור הי' מטעם צדקה או לא דהנה אי אמרינן דסידור הי' שהנכסים שכנגד הסידור לא שייכי כלל למלוה והתור' הקילה על הבע"ח אע"ג שגופו משעובד למלוה מ"מ אין לו לגבות עד שישאר ריקם לגמרי וא"כ בערב שמצינו שהתורה החמירה יותר עליו מעל הלוה גופי' דהא ללוה אין נכנס לביתו למשכנו ולבית ערב מותר כדאמרי' להדי' בגמ' אבל אתה נכנס לביתו של ערב א"כ גם הקולא של הסידור לא הקילה בו התורה משא"כ אי אמרי' דהיא משום מצוות צדקה א"כ למה יגרע הערב שלא ליתן לו צדקה ויש עוד מקום עיון בזה דאי אמרי' דילפינן סידור בע"ח מעירוכין בגז"ש דמיכה מיכה א"כ י"ל דרק אצל הלוה שהחוב בא עליו מכח שהי' מך ובא לכלל כי ימוך אחיך דאפי' משיר כשצריך ללות נקרא לענין זה בגדר מך שפיר אמרינן דמסדרי' משא"כ בערב שהשיעובד שיש להמלוה עליו לא מצד מכוחו בא לו רק שנכנס תחת חבירו בזה שפיר י"ל דלא הוי בכלל ילפות' דגז"ש דמיכה מיכה ויבואר עוד לקמן בסוגי' הגמ' בס"ד ודו"ק:

נבאר בס"ד דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות מלוה מ"ש בענינים האלו וכל מה שהקשו עליו מפורשי' הראשונים. (יא) ז"ל הרמב"ם אלמנה בין שהי' עניה בין שהי' עשיר' אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה וכו'. ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או עפ"י ב"ד לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש וכו' ואם חבל מחזיר בע"כ ואם אבד המשכון או שנשרף קודם שיחזיר לוקה הנה באלו שני לאוין היינו חובל בגד אלמנה וחובל רחים ורכב אסור אפי' מדעת הלוה ולאפוקי מדעת הראב"ד שם ושאר פוסקים שהובא בחו"מ סי' צ"א סעיף ו' דבשעת הלואה לא אסרה התורה לחבול כלי אוכל נפש עי' בסמ"ע שם ס"ק י'. אמנם בלאו דלא תבא אל ביתו הרמב"ם נמי מודה דאין אסור רק שלא בשעת הלואה וז"ל הר"מ שם הלכה ד' המלוה את חבירו או עשיר או עני לא ימשכננו אלא בב"ד ואפי' שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכנו וכו' עבר בע"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השיב תשיב לו את העבוט כבא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין עכ"ל ואח"כ כתב סוף הלכה ה' שם בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל ואינו עובר בשם מן השמות האלו עכ"ל הרי להדי' דבשעת הלואתו דהיינו מדעת הלוה אינו עובר כלל בלאו דלא תבא אל ביתו. והנה בדברי הרמב"ם אלו יש לתמוה טובא אי על עיקר המלקות בלאוים האלו משיג הראב"ד שהרי כיון שהי' חייב בתשלומין הו"ל לאו שניתק לתשלומין דאין לוקין ואף הר"מ ס"ל פ"א מהלכות גניבה ופ"א מהל' גזילה ופי"ח מהל' סנהדרין דלאו שניתק לתשלומין אין לוקין ועי' בהה"מ שם הלכה ד' שכתב דהר"מ ס"ל דאין זה בגדר לאו שניתק לתשלומין כיון דלאו מחמת הפקעת ממון חבירו אסרה התורה וכבר הבאתי מזה לעיל באות ד'. ב' גבי לאו דבגד אלמנה ולאו דאוכל נפש כתב מחזירין ממנו בע"כ ומשמע לכאורה דמחזירין ממנו מיד וגבי לאו דלא תבא אל ביתו כתב שניתק לעשה דהשיב תשיב כבא השמש משמע דשם אינו מחזיר מיד כדמשמע במס' תמור' ו' ע"א דאפי' משכנו באיסור אמרינן אי עבד מהני ואינו מחזיר מיד ובסמ"ע ס"ק י"ד וס"ק ט"ו כתב באמת בדברי הר"מ אלו דאין כוונתו במ"ש ומחזיר דע"כ דהיינו מיד רק גבי בגד אלמנה ואוכל נפש נמי אינו מחזיר רק בשעת הצורך וסמך עצמו על מ"ש אח"כ בדין דלא תבא אל ביתו שמחזיר כבא השמש דהיינו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ועי' בט"ז שם בסעיף י"ד. ג' קשה לאיזה צורך הביא הדין גבי אלמנה דאם תודה תשלם והריב"ש סי' תפ"ח כתב בזה דהר"מ בא לאשמעינן דאע"ג דבאלמנה לא נוכל בשום אופן למשכנה מ"מ הב"ד גובי' ממנה לפרעון רק לא בתורת משכון ועי' בהה"מ שם מ"מ צריך להבין למה קבע הר"מ זה הדין קודם מ"ש דאם אבד המשכון לוקה. ד' דבהני תרתי בבגד אלמנה ובאוכל נפש לא הביא כלל הטעם דאין לוקין משום שניתק לעשה רק גבי לא תבא אל ביתו הטעם דאין לוקין משום שנל"ע וכבר עמד בזה הט"ז גם כן. ה' גבי לא תבא אל ביתו כתב ואם לא קיים העשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה. וכאן גבי אלמנה ואוכל נפש לא הביא הך מילתא דאם לא קיים העשה שבה רק סתמא כתב דאם נשרף לוקה. ו' לאיזה צורך הביא כאן הדין דמחשב דמי המשכון ז' דהרי במס' מכות ט"ז ע"א פריך הגמ' והרי משכון וכו' ואיתא בבטלו ולא קימו ופרש"י שם כגון ששרף המשכון ומשני שהרי ניתק לתשלומין הרי להדיא דבשום אופן אינו לוקה אפי' בשרפו כיון שניתק לתשלומין ועי' בתוס' מס' ב"מ קט"ו ע"ב ד"ה וחייב ועיין בתומי' סי' צ"ז ס"ק י"א מ"ש בזה:

(יב) ונראה ליישב דברי הרי"מ אלו עפ"י מה שכתבתי הריב"ש בדברי הר"מ דס"ל באמת בבגד אלמנה ואוכל נפש דמחזיר מיד דלא אהני מעשיו ומה שתמה הלח"מ שם דהא גבי אלמנה ואוכל נפש נמי ליכא העשה דהשב תשיב וא"כ כי היכא דבלאו דלא תבא אל ביתו מהני כלומר וא"צ להחזיר מיד משום דכתיב השב תשיב ה"נ גבי אלמנה ואוכל נפש להני מהך טעמא והניח בצ"ע מ"מ נראה לי לקיים דברי הריב"ש ולחלק בין אלמנה ואוכל נפש ללאו דלא תבא אל ביתו. דהנה הא וודאי פשיטות לי דבלאו דלא תבא אל ביתו שאין האיסור רק על שעת כניסה לביתו ואח"כ אין ניתוסף שום איסור בכל רגע ורגע דהתורה לא הקפיד' רק על הכניסה לביתו וזה כבר עבר כמה דאמרי' שם במס' תמור' מהו דתימא איסור' דעבד עבד ע"ש מה שא"כ גבי אלמנה שהאיסור