תבואות השדה חלק א יד

דף מ"ח ע"א (בדפי הספר) ונ"ל דלהר"מ הי' קשה לי' אמאי לא ילפינן ממילה בצרעת דעשה דוחה ל"ת ועשה כקושית התוס' בד"ה האי עשה ולכך ס"ל דע"כ לא הוי רק ל"ת וקרא דלעשות אצטריך אפי' בגוונא דהוי פסיק רישי' רק היינו דוקא במקום מצוה מותר אפי' היכא דהוי פסיק רישי' ולכך מותר האב למול בעצמו ג"כ כיון שאינו אומר להדיא שמכוין לקוץ בהרת בנו כמ"ש התה"ד סי' רס"ה דמאי דאמרינן בגמרא באומר לקוץ בהרת בנו היינו שהאב מסתמא מכוין לזה ושמעינן לי' מיתירא דלעשות דבמקום מצוה אע"ג דנעשה איסור ג"כ היינו מה דניחא לי' בקציצת הבהרת מ"מ שרי אבל לגבי אחר הוי פ"ר דלא ניחא לי' ולא אצטריך קרא להתיר. וממילא א"ש מה שלא כתב הר"מ דאחר ימול היכא דאיכא אחר דס"ל כיון דהתורה רבתה מלעשות דמותר אפילו בגוונא דהוי פסיק רישא ממילא מוכח דאבי הבן נמי רשאי למול דלאחר פשיטא דשרי דהוי פ"ר דלא נ"ל דמסתמא לא ניחא לי' בקציצי הבהרת של חברו שיתעביד איסור על ידו. אבל גבי עושה אתה בסיב שע"ג רגלו דלא הוי במקום מצוה ס"ל להר"מ דבאמת אסור היכא דהוי פ"ר ורק במקום מצות מילה שרי אפי' היכא דהוי פסיק רישא ולקמן נכתוב בזה אי הך כללא דר"ל דס"ל דבעי' יכול לקיים את שניהן היכא דאפשר אי הי' מה"ת או רק מדרבנן. והנה ממ"ש דמשו"ה ס"ל להר"מ דצרעת לא הוי רק ל"ת לחוד' מכח קושית התוס' דא"כ אמאי לא ילפינן בכהת"כ דעשה דוחה ל"ת ועשה ולא ניחא לי' בתירוץ התוס' והראשונים דכאן הוי מצוה חמורה שנכרתו עלי' י"ג בריתות נראה דס"ל להר"מ דאפי' עשה חמורה נמי לא דחי עשה ול"ת ולכך ס"ל להר"מ דצרעת ע"כ לא הוי רק ל"ת לחודא. והנה בס"ד דסוגי' דס"ל דצרעת הוי עשה ול"ת ס"ל דעשה חמורה דוחה אפי' לעשה ול"ת וכה"ג אמרינן מס' יבמות דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר שישנו בשאלה וקילא נדחי אפי' לעשה ול"ת וה"נ עשה ול"ת דצרעת אע"ג דלא שייך שישנו בשאלה מ"מ לגבי עשה דמילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות הוי קילא ונדחה אע"ג דהוי עשה ול"ת. אמנם הר"מ דלא ס"ל דעשה ול"ת דקילא יהיה נדחה מפני עשה החמורה שהרי פ"ב מהלכות נזירות הלכה ט"ו כתב דמשו"ה דוחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דנזיר משום שהעשה נתבטל מאליו אע"ג דהראב"ד שם השיג עליו מ"מ לדידי' לא ס"ל ועיין בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים מ"מ חזינן דשיטת הר"מ דעשה ול"ת אינה נדחית בשום אופן דאי הוי גבי נזיר עשה ול"ת אע"ג דקילא שישנו בשאלה לא הי' נדחי' מפני עשה דמצורע וא"כ אי הו"א דצרעת עשה ול"ת לא הי' נדחית נגד המילה וע"כ ס"ל דצרעת לא הוי רק ל"ת לחודא. ולקמן נבאר בס"ד במה חלי הך סברא אי נימא דהיכא דהוי קילא נדחה אע"ג דהוי עול"ת או דנימא דכל היכא דהוי עול"ת לא נדחה בשום אופן אפילו לגבי עשה החמורה וזהו ג"כ שיטת הר"מ פ"ז מהל' נזיר ויבואר בס"ד ודו"ק. עיין בס' דבר אמת בקונטרס הלאוין פ"ח פ"א מ"ז בדברי הרמב"ם אלו מפ"ז מהלכות נזיר ועיין בס' החינוך סי' תקפ"ד שכתב ג"כ דצרעת הוי ל"ת ולא כתב הוה עול"ת וע"כ דס"ל ג"כ דאי הוי עול"ת לא היתה נדחית אפי' נגד פשה החמירה דמילה וכן ממ"ש בסי' ל' דמי שנדר שלא לאכול מצה ואכל לוקה משום דנדר הו' עול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה משמע דאע"ג דישנה בשאלה וקילא אינו נדחית מפני עשה ועיין בס' מנחת חינוך סי' תקפ"ד ועיין בשאג"א סי' ס"א ודלא כסוגיא דיבמות ה' ע"א דמה שישנו בשאלה דקילא נדחית אפי' היכא דהוי עול"ת ועיין בס' פרשת דרכים דרך מצותיך ח"ג פ' יתרו וברור שזהו ג"כ שיטת הר"מ דאי הוי צרעת עול"ת לא הי' נדחית משום מילה אע"ג דהיא עשה חמורה כמ"ש ויבואר בח"ב בס"ד. (ט) חלק שני בו נבאר בהא דעדל"ת אי הוי מטעם דעשה עדיפת מל"ת או דהיא גזה"ז אע"ג דל"ת חמירא הנה במס' יבמות ז' פ"א אמרינן בגמרא בפשיטות דכל עדל"ת ל"ת חמיר מן העשה וא"כ צ"ל דהא דעשה דחי ל"ת היא גזה"כ מכלאים בציצית וצ"ל דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת וראיתי בס' יד מלאכי סי' תקט"ו שהביא בשם הרמב"ן פ' יתרו דמעלת העשה עדיפא מל"ת ולכך אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ועיין בס' הכריתות בשאר ג' ונ"ל להוכיח דרבא נמי ס"ל דעשה עדיפא מל"ת דהנה במס' יבמות ז' אמרינן אטו כל עדל"ת לאו ל"ת חמור מינה מהילא חומרא רבא מ"ל חומרא זוטא ולכך הו"א דדוחה אפילו ל"ת שיש בה כרת אמנם שם דף ח' איתא רבא אמר ערות לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת משמע דס"ל דכל עדל"ת היא רק משום עדיפות העשה וממילא בל"ת שיש בה כרת דלא עדיפא העשה אינו דוחה ובזה א"ש נמי מה דבמס' שבת קל"ב ע"ב ס"ל לרבא הא דעבודה אינו דוחה צרעת הי' משום דגברא לא חזי ולא נקיט כטעמא דרב אשי משום דלא הוי בעידנא משמע דלרבא ס"ל דלא בעי' בעידנא וכן כתוב בס' ברוך טעם דלרבא לא בעיא בעידנא והי' משום דודאי אי אמרינן דל"ת חמור מעשה וא"כ הא דעדל"ת הי' מגזה"כ דכלאים בציצית וממילא בעינן דוקא בעידנא כמו כלאים בציצית או מילה בצרעת כמ"ש רב אשי להדיא שם במס' שבת משא"כ אי אמרינן דמעלת העשה עדיפא מצד עצמותה לדחות הל"ת א"כ לא הוי גזה"כ רק מסברא משום דהי' עדיפא וממילא לא מוכח דבעינן בעידנא דוקא. וכן ממה דס"ל לרבא במס' זבחים צ"ז ע"ב דאין עדל"ת במקדש הי' נמי מה"ט דכל עדל"ת הי' רק משום דמעלת העשה עדיפא וא"כ ל"ת שבמקדש דחמירא אינו נדחי' מפני העשה משא"כ אי אמרינן דכל ל"ת חמור מעשה ואפ"ה עדל"ת א"כ אין סברא וטעם לומר דבמקדש לא דחי עשה לל"ת ועיין שו"ת מהריק"ו סי' קל"ט עוד מצינו שנחלקו רבא ורב אשי אי יו"ט הוי עול"ת או רק ל"ת לחודא דרב אשי נקיט בכמה מקומות יו"ט הוי עול"ת ורבא נקיט טעמא אחרינא עיין מס' שבת קל"ג ע"א ודף נ"ד ע"ב משמע דלרבא לא הוי רק ל"ת לחודא ועיין מס' ביצה ח' ע"ב בתוס' ד"ה סוף סוף דלרבא לא הוי יו"ט רק ל"ת. לחודא וא"כ צ"ל לרבא הא דבעלמא עדל"ת ולא ילפינן מיו"ט דאינו דוחה העשה לל"ת דיו"ט משום דלאוי דיו"ט חמירי ועיין בס' ברוך טעם שכתב משום דהמבזה את המועדות כאלו עובד ע"א ועיין פסחים מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה כתישא והיינו לרבא דס"ל דכל עדל"ת הי' רק משום דעשה עדיפא מל"ת והלכך לאוי דיו"ט דחמיר אינו נדחה אע"ג דלא הוי רק ל"ת גרידא מה שא"כ רב אשי לשיטתו דס"ל מס' שבת קל"ב ע"ב דבעי' בעידנא צ"ל דס"ל דכל ל"ת חמור מעשה דאי הוי קיל לא הוי בעינן בעידנא ועיין מס' פסחים נ"ט עיין בתוס' ד"ה אתי עשה דכל היכא דהקל נדחה מפני חמור לא בעינן בעידנא וכיון דס"ל דל"ת חמור לכך הוצרך לתרץ דהא דיו"ט אינו נדחה נגד מ"ע דמילה שלב"ז או שר"ק הי' משום דהוי עול"ת דאי לא היה רק ל"ת לחודא היה נדחה נגד העשה אע"ג דלאוי דיו"ט חמור כמו בכ"מ דעדל"ת אע"ג דהל"ת חמירא ודו"ק. ומכל הני ראיות משמע להדיא דרבא ס"ל דהא דעדל"ת היא רק משום דעשה עדיפא מל"ת כמ"ש בס"ד ועיין יבמות ה' ע"ב בתוס' ד"ה כולה משעטנז ועיין בס' ברוך טעם פרק שני בכלל הזה ודוק היטב. ומתוך מ"ש יתבאר לך דהסוגי' במס' יבמות בס"ד דשקיל וטרי למ"ל קרא דעליה דאיך עשה דיבום דוחה לל"ת דערוה שיש בה כרת ס"ל ע"כ דהא דעדל"ת בכה"ת הי' משום דעשה עדיפא מל"ת דעלמא וא"כ מל"ת דכרת דאינו עדיפא לא צריך קרא וכן ס"ל ג"כ לרבא במסקנא שם ח' ע"א. (י) ומעתה נפתח לנו שערי בינה בס"ד להבין מה שנלאו בה גדולים חקרי לב במס' קידושין ל"ח ע"א בתוס' ד"ה אקריב עומר שהביאו בשם ירושלמי דמש"ה לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש משום דמצה הוי עשה לפני הדבור ותמהו כולם פה אחד הא אדרבה במס' יבמות ה' ע"ב איתא בגמר' להדיא דמה שישנו לפני הדבור עדיף ודחי טפי עי' שם בחי' פנ"י ובשו"ת שאג"א סי' צ' ובשו"ת מים רבים לחלק סי' מ"ג מ"ד האריך בזה ועיין בער"ש סי' פ"ב דמס' חלה אמנם לפמ"ש א"ש בס"ד דהנה או אמרי' דהא דעדל"ת הי' משום דעשה עדיפא שפיר י"ל דדוקא