תבואות השדה חלק א יג

אמאי ס"ל לר"א ס' אלו דברים מכשיר פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר קרקעותיו ויהי' פטור מפסח עי' בשו"ת חת"ס לאו"ח סי' קנ"ד וביו"ד סי' שט"ז מה שתירץ לקושיא זו ואפשר דיש לחלק דל"א דהואיל ובידו להפקיר' לא דחי שבת דוקא בציצית ומזוזה דבמצותה ליכא דחית שבת כמ"ש התוס' בד"ה לא לכל משא"כ בפסח דאיהו גופא דחי סבת מבמועדו אפילו בשבת גם המכשירים דוחה שבת אע"פ שבידו להפקירה שלא לבא לידי מצות חיוב פסח מ"מ כיון דבגוף הפסח ע"כ דוחה שבת ה"ה המכשירים ולא אמר ר"א דהיכא שיוכל להפקיע עצמו מזו המצה אין המכשירי' דוחי' רק היכא שבעיקר המצוה ליכא דחית שבת כמו ציצית ומזוזה כמ"ש התוס' לחלק ודוק:

ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ג סי' קס"א שכתב לתרץ קושי' הנ"ל דהפקר קרקע אינו יוצא מרשותו עד שיזכה בה אחר וא"כ בשלמא ציצית ומזוזה בידו להפקירה דמיד נפיק מרשותו משא"כ בקרקע דלא נפיק מרשותו עד שיזכה בה אחר וזה אינו בידו שיזכה בה אחר עי"ש אמנם במחכ"ת לא דק דהא גבי מזוזה נמי מה דקאמר הגמרא הואיל בידו להפקירן היינו הבית דאטו מי סגיא לי' שיפקיר המזוזה ובית נמי הוי כקרקע ואפ"ה אמרינן הואיל ובידו להפקיר' ואולי כוונתו לחלק בין בית לקרקע דבית הוי תלוש ולבסוף חברו ולא הוי כקרקע אמנם זהו דוחק וגם הי' לו לפרש וצ"ע ואין להאריך בזה ועיין שם שכתב דבארעא היכי דקימא תיקום ולכך הי' ברשות בעלים הראשונים כ"כ דלא זכו בי' אחר ע"כ פשיטא דבבית נמי שייך לומר כל היכא דקיימא תיקום ואפ"ה אמרינן בגמרא הואיל ובידו להפקירה ודו"ק. מ"מ יש לחלק דלענין מזוזה שפיר אמרינן הואיל ובידו להפקירה אע"ג דעדיין לא זכה ביה אחר מ"מ פטור ממזוזה לעשות על הבית כיון שהיה מסולק ממנו לא רמי' עליו חייב מצוה בגוף הבית משא"כ לענין פסח שיהיה נפטר ע"י שאין לו קרקע בזה שפיר אמרינן כיון דאכתי לא זכה בי' אחר חייב בק"פ ודו"ק. אעתיק בכאן מה שראיתי בשו"ת בשמים ראש בהג"ה כסא דהרסנא שם סי' ש"א שהקשה מה בעי הגמרא במסכת יבמות לומר דאי לאו קרא דעליה הייתי אומר דעשה דיבום דחי לל"ת דאחות אשה דס"ד למילף מכיבוד אב דדחי שבת אי לאו קרא והא לא דמי לשום מקום דהא אפילו שבת נדחה מפני פקוח נפש משא"כ איסור ערוה דאינו נדחה אפי' מפני פקוח נפש א"כ מני' תיתי לומר דנדחה במקום עשה דיבום עי"ש שכתב דהיא קושית עצומה ולא מצי' מקום ישוב זולת אי אמרינן בסוגי' דמס' יבמות ס"ל דאיסור ערוה אינו עומד במקום פקוח נפש. ולי נראה דלא קשה עפ"י מ"ש הר"נ במסכת פסחים בסוגי' דאפשר ולא קמכוין וז"ל ואלו הקושיות שהקשו על הר"ד הלוי ז"ל דמשמע מפני דבג' עבירות הללו אפי' להנאת עצמ' יהרג ואל יעבור אפשר לדחותה משום דכי אמרינן הנאת עצמי שאני הנ"מ כגון אסתר שהיתה מתרצה בגלוי עריות ולא מחמת גלוי עריות אבל אלו שהביאו אינו כן וכו' אבל אסתר לא היתה מתרצה בגילוי עריות מחמת ענין גילוי עריות אלא להנצל ממיתה וכו' עכ"ל עי"ש מוכח להדיא דאפי' במעשה דג"ע כל שאין כוונתו לאיסור ערוה לא הוי בכלל גילוי עריות וא"כ ה"נ באיסור אחות אשה במקום יבום כיון שאין כוונתו רק לקיים מצות יבום כדאמרינן במס' יבמות בראשונה שהיו מתכונים למצוה מצות יבום קודמת וא"כ ממילא בכה"ג לא הוי כלל ככלל גילוי עריות היכא שיש כאן מצית יבום. ואע"ג דהר"נ לא קאמר שם רק לענין היכא דאיהו לא עבדא מעשה כגון אסתר דהיתה קרקע עולם. היינו דוקא לענין להתיר לכתחלה כמו גבי אסתר בעינן דוקא הטעם שיהי' קרקע עולם מ"מ נשמע מדבריו דכל שאין כוונתו לגילוי ערוה לא הוי בכלל ג"ע וא"כ שפיר אצטריך קרא דעליה דעשה דיבום לא שייך במקום איסור ערוה דאי לאו קרא שפיר הו"א דעשה דיבום דחי לאיסור ערוה ולכא למפרך הא איסור ערוה אינו נדחה אסי' במקום סקנ"ס דכיון דהו"א דיש כאן מצות יבום לא מקרי איסור ערוה כלל כיון שכוונתו לקיים המצות וא"כ שפיר הו"א דל"ת דאחות אשה נדחה נגד העשה דיבום כמו בכה"ת דעשה דוחה ל"ת דהא כיון שיש כאן מצות יבום לא הוי איסור ערוה כלל כיון שכוונתו לקיים המצוה וממילא שפיר אצטריך קרא דבמקום ערוה אין כאן מצות יבום וזה נ"ל ברור ודו"ק היטב. (ז) השאגת ארי' בסי' צ' נסתפק בכללא דר"ל דס"ל שאפשרי לקיים העשה בלא דחית הל"ת דל"א עדל"ת רק היכא שא"א לקיים את שתיהן אם היינו דוקא שא"א בשום אופן לקיים העשה בלא דחית הל"ת אבל היכא שיש במציאות האפשרי לקיים אפי' בלא דחית הל"ת כגון מי שאין לו רק מצה של איסור אי אמרינן נמי אע"ג דלדידי' אי אפשר לקיים בהיתר מ"מ כיון שיש במציאות לקיים באופן אחר למי שיש לו ל"א עדל"ת. והנה הביא ראיה ממה דאמרינן דהכא דאיכא אחר אין לו לאבי הבן למול במקום בהרת כיון דאב ודאי מכוין לקוץ בהרת דבנו ואחר לא יעשה איסור כיון שלא יתכוין לקוץ בהרת ואע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ הוי פ"ר דלא נ"ל עיין במס' שבת ק"ג ע"א בתוס' ד"ה דעביד בארעא דחברי' ועי' במס' יומא ל"ד ע"ב סוגיא דצירוף בתוס' שם ומ"מ היכא דליכא אחר מותר לאבי הבן בעצמו למול מוכח דאע"ג שיש במציאות שיקוים העשה בלא דחי' הל"ת ע"י אחר מ"מ היכא דאי אפשר דליכא אחר אמרינן עדל"ת ועיין בתה"ד סי' רס"ה ולקמן נאריך בזה עוד בס"ד. אמנם הגאון הנ"ל הקשה שם לפי"ד מאי אמרינן מס' מנחות ה' ע"ב למ"ל מן הבקר להוציא את הטריפה שאסורה לקרבן ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה שריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ושקיל וטרי שם מכלאים בציצית ואמאי לא אמרינן בפשיטות דאי לאו קרא הו"א כמו בכה"ת היכא שאינו יכולים לקיים המצוה רק ע"י האיסור עדל"ת הה"ד הכא היכא שצריך להקריב קרבנות הקבוע להם זמן ואין לו רק טריפה יבא עשה דקרבנות וידחה הל"ת דאיסור טריפה עי"ש או"ו מוכח דכיון שיש במציאות האפשרי לקיים העשה להקריב מכשירות אע"ג דלדידי' ל"ל ל"א עדל"ת. ונ"ל דכאן ל"ש כלל לומר דמכח עד"לת יהי' מותר להקריב טריפה לגבוה. דעד כאן ל"א עדל"ת רק היכא שהמצוה יהי' נעשה באיסור כמו בהיתר כגון מצה של חדש דבגוף המצה ליכא שום ריעותא וחסרון רק מה שהיה אסור מכח איסורא דרביע עלי' והלכך כיון דעדל"ת ממילא מותר לאכול המצה או כגון שופר אי הוי דחי עשה ול"ת דיו"ט עיין מס' ר"ה ל"ב ע"ב דגוף המצוה נתקיים באיסורא כמו בהתירה שפיר אמרינן עדל"ת משא"כ לענין טריפה לקרבן דמכיון דילפינן מכח ק"ו מבע"מ דטריפה גרע מבעל מום א"כ אפי' אם יקח ממנו לקרבן הרי איכא ריעותא בגוף המצוה שאינה נתקיימה כהלכתה כשמקיים מן האיסור אף זולת האיסור דהיו טריפה מצד עצמה אינו ראוי' כ"כ כמו קרבן כשר כיון דהיה גרע מבע"מ פשיטא דבכה"ג ל"א עדל"ת כיון דסוף סוף לא תתקיים המצוה כהלכתה ואינו דומה לכלאים בציצית או מצה מן החדש דשם נתקיימה המצוה כהלכתה זולת האיסור דרביע עלי' ודוק כי היא סברא נכונה ועיין פרמ"ג לאו"ח סי' מ"ב באשל אברהם ס"ק א' שכתב ג"כ כה"ג דכל היכא שעושה המצוה בפסול לא שייך דחיה. (ח) והנה הר"מ בפ"א מהלכות מילה כשהביא הדין דמילה אפילו שלב"ז דוחה הצרעת מכח עדל"ת לא הביא כלל דהיכא דאיכא אחר שימול אחר וכן בס"י מהלכות טומאת צרעת לא הביא כלל דימול אחר היכא דאיכא אחר. ובהל' טומאת צרעת הקשה המל"מ מאי קאמר הר"מ דמותר לקוץ הבהרת בערלתו משום עדל"ת הא כאן במס' שבת מוכח דבהרת הוי עשה ולית ורק מיתירא דבשר אמרינן דאפי' במקום בהרת יקיץ ועיין בס' לחם יהודא על להר"מ ס"א הלכות מילה הגם שי"ל דהר"מ ס"ל דקרא דלעשות אצטריך שאבל עושה אתה בסיב שע"ג רגלו כקושיא התוס' קל"ב ע"ב בד"ה האי עשה. רק דא"כ יקשה אמאי לא הביא הר"מ דמותר לעשות בסיב שע"ג רגלו אפי' בגוונא דיהיה פסיק רישא וכבר הרגיש שם המל"מ בזה. ועיין בס' ברוך טעם בכלל הזה