תבואות השדה חלק א קלט

כלל כיון שעל זה המותר אינו חייב לו כלום ודו"ק כי הי' עמוק בס"ד דהא דבמחוס' ממון ל"א הואיל היינו כמ"ש דבדבר שאינו שלו ל"א הואיל וא"כ במה ששוה החמץ יותר על החוב לא מקרי ממון שאינו שלו כל זמן שלא הגיע שעת הפרעון וא"כ שפיר אמרינן הואיל ודו"ק. וממילא בעינן הגיע זמ"פ קודם פסח דאז שפיר גם המותר קנוי לנכרי ובעינן מעכשיו נמי דאפי' אי אין אסמכת' לעכו"ם מ"מ מה שקונס עצמו יותר מכפי המגיע לו ס"ל להר"מ דשייך אסמכתא אפי' בעכו"ם ובמשכון אע"ג דבמשכון ס"ל להר"מ דלא הוי אסמכתא כיון שהי' בידו מ"מ לענין המותר הו"ל אסמכתא ועי' בש"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף י"ז ובש"כ שם ס"ק מ"ז ובתומי' שם ס"ק י"ז ותמצא הכל מבואר כדברינו וא"כ א"ש דהרהינו בעינן דאלא"ה לא קנה לי' דבמה יקנה המותר אפי' אי נימא דעכו"ם קונה גם במעות מ"מ המותר לא קנה דע"ז לא נתן לו מעות. וגם בעינן הגעת וזמן קודם הפסח דאלא"ה שפיר שייך לומר שעובר בב"י מטעם הואיל וכאן לא הוי כמחוסר ממון דעל המותר אין חייב לו מעות ומעכשיו בעינן דכה"ג היכא ששוה יותר וודאי הוי אסמכתא אי לא אמ"ל מעכשיו ובן משמע מדיוק לשון הר"מ דמיירי לענין ששוה החמץ יותר מן החוב או מדנקט אי לא הבאתי לך וכו' קנה חמץ זה כלומר כל החמץ אע"פ ששוה יותר. ועוד שמסיים אי לא אמ"ל קנה לך מעכשיו נמצא אותו החמץ כאילו הי' פקדון וכו' ולמה נקט אותו החמץ אלא וודאי כוונתו דאותו שהי' שוה יותר לענין זה אע"ג דבמשכון לא הוי אסמכתא מ"מ לענין מה ששוה יותר הוי אסמכתא דבישראל נמי דינ' הכי דלענין המותר הוי אסמכתא היכא דלא אמ"ל מעכשיו וא"כ א"ש נמי דבעינן הגעת זמן קודם הפסח דאלא"ה הו"ל המותר עכ"פ לגמרי ברשות ישראל כקושית הר"נ מטעם הואיל ואי בעי פדאו ולא הוי מחוסר ממון כיון דעל המותר אינו חייב לו כלום רק כמו קנס שאם לא יפרע לו גם המותר יהי' קנוי לו וגם בעינן הרהינו דהמותר וודאי לא יוכל לקנות בלא הרהינו דאפי' אי נימא בדעת הר"מ דס"ל דעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה כמ"ש המ"מ והכ"מ פ"א מהל' זכיה הלכה י"ד ולא כהצל"ח שכתב כוונה אחרת בדברי הר"מ מ"מ המותר ששוה מהחוב לא שייך לקנותו בתורת כסף וא"כ אי לא הרהין וודאי לא קנה המותר ויעבור הישראל בב"י ויהי' אסור לאחה"פ לכך בעינן כל הני ג' תנאים הגעת הזמן קודם הפסח והרהינו ומעכשיו ולפי"ז הי' אפש"ל דהיכא דהחמץ אינו שוה יותר מן החוב דאז לדעת הרבה פוסקים ל"ש אסמכתא א"כ גם הר"מ מודה דסגי' בהרהינו לחודא דהגעת הזמן קודם פסח לא בעינן כסברת הר"נ מטעם דל"א הואיל ואי בעי פדאו משום דמחוסר ממון ומעכשיו לא בעינן דל"ש אסמכתא במשכון כדעת רוב פוסקים ולא בעינן רק הרהינו לחודא שיקנה למפרע מ"מ למעשה לא הייתי סומך על זה כיון שהראינו פנים להלכה לעיל בסימנין הקודמין דאפי' לענין מה שהמשכון שוה כנגד החוב נמי בעינן כל הג' תנאים שכתב הר"מ כמה שהארכנו לעיל בס"ד ואדרבא דס"ל להר"מ דאע"ג דאין במשכון דין אסמכתא מ"מ בגוי גרע טפי ועי' תומי' סי' ע"ג ס"ק י"ז וא"כ עפ"י האופן הראשון שכתבנו בדברי הר"מ ס"ל בכל גוונא דבעינן כל הני ג' תנאים שפרט שם רק בישוב דברי הרמב"ם נוכל לפרש גם באופן השני דהר"מ מיירי היכא ששוה יותר מן החוב וכמ"ש לסייע לזה מדיוק לשונו של הר"מ בס"ד ודו"ק היטב:

פ"ז בו נבאר סוגיא הגמ' לשיטת בעל העיטור. (מח) כתב בעל העיטור וישראל שתלוה את נכרי על חמצו אחה"פ ואמ"ל מעכשיו ד"ה אסור בהנאה והיכא דלא אמ"ל מעכשיו והרהינו אצלו בתורת משכון ולא קבע לי' זמן להחליטו פלוגת' דר"מ ורבנן וקיי"ל כרבנן דישראל מגוי לא קני אפי' משכון שלא בשעת הלואתו ואינו עובר עליו דהוי כפקדון דלא קבל עליו אחריות ומשום ב"י וב"י ליכא דהא בטלה עכ"ל הנה מ"ש דישראל שהלוה לנכרי מיירי בבטלה דווקא לכאורה קשה להבין כיון דס"ל כרבנן דישראל ל"ק משכון א"כ למאי אצטריך בטלו הא בלא"ה אינו עובר ואפי' לא פדאו הנכרי לבסוף מ"מ כיון דלא קני לי' בשעת הפסח למה יעבור וכמו דאמרינן לר"ש כיון דס"ל דישראל קונה משכון דעובר אפי' פדאו ה"נ לרבנן כיון דאין קונה משכון לא יעבור אפי' לא פדאו הנכרי וצ"ל דס"ל לבעת"ע דמ"מ כמו גורם לממון הוי כיון שהרהין אצלו ועכ"פ יודע הי' שאם לא יפרע לו יהי' קנוי לו המשכון א"כ אפי' אינו באחריותו גול"מ הוי ועובר בב"י בפסח ולכך מיירי ע"כ בבטלו והגם שבשאגת ארי' סי' ע"ז וסי' ע"ח האריך דבחמץ שעובר עליו מצד קבלת אחריות לא מהני לי' ביטול כיון שאינו שלו ע"ש וא"כ ה"כ כיון דבאמת ל"ק המשכון א"כ אמאי מהני מה שבטלו יש לחלק דבשלמא בקבלת אחריות לעולם לא יהי' גוף החמץ שלו רק אם יאבד מן העולם יתחייב לשלם עבורו לכך אינו ברשותו לבטלו משא"כ הכא גבי משכון כל עיקר מה שעובר עליו הי' רק דלמא יבא לידי כך שיהי' שלו וא"כ ממילא נמי יוכל לבטל ודו"ק:

(מט) עוד כתב שם בעה"ע לאחר שהביא הברייתא שהובא בסוף הסוגי' דחנות של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לתוכה איתא שם וז"ל ובנוסחא דתניא אפכא נמי דאזלינן בתר פועלים דפועלים גוי' לא מבטלין ישראלים מבטלין וה"ט נמי דאמרינן בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחה"פ מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דישראל מבטל לי' וישראל שהלוה לנכרי על חמצו נכרי לא מבטל לי' עכ"ל מדעת בעה"ע נראה דס"ל דמתני' מיירי נמי בבטל החמץ ובטור סי' תמ"ח הביא בשם בעה"ע דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח היכא שבטלו אסור באכילה ומותר בהנאה ע"ש. והמחבר סתם ולא הביא כלל דעת בעל העיטור בהך דבטלו. והנה לכאורה היינו יכולים להביא ראי' לדעת בעל העיטור ממתני' דנכרי שהלוה לישראל דלא נזכר כלל האיך הדין בפסח אי עובר בב"י או לא רק מלאחר הפסח אמנם לדעת בעה"ע א"ש דבפסח בלא"ה אינו עובר דמיירי בבטולו וממילא מותר לאחה"פ בהנאה כיון שבטלו והה"מ פ"א מהל' חו"מ הלכה ד' הביא ראי' לדברי הר"מ דאסור בהנאה לאחה"פ היכא שלא ביערו אפי' הניחו שוגג או אנוס ממתני' דידן דאוקמי' דאינו מותר רק במעכשיו הא לא אמ"ל מעכשיו אסור אע"פ שהי' אנוס לבערו דהא מסתמ' הנכרי לא יניח אותו לבערו כיון שהלוה לו עליו וע"כ כל שהחמץ הי' של ישראל אפי' הי' אנוס נמי אסור לאחה"פ ולכך בעינן דווקא מעכשיו שיקנה לי' הנכרי למפרע ע"ש ובכ"מ שם והנה לדעת בעה"ע היינו יכולין לומר בפשיטות דמשו"ה מותר בהנא' לאחה"פ כיון שבטלו. אמנם א"כ יקשה קושי' עצומ' מאי פריך לרבא דחמר מכאן ולהבא גובה אמאי מותר בהנא' לימא דמיירי בשבטלו ולכך מותר בהנא' אע"ג דלא קני לי' הנכרי. והכה י"ל דבעה"ע לא קאמר דהיכא שבטלו מותר בהנא' רק היכא שלא היה יכול לבערו משא"כ כשיכול לבערו ולא ביערו אמרי' דמסתמ' לא הי' הביטול בלב שלם ולכך אסור אפי' כשבטלו וא"כ פריך הגמ' שפיר דבס"ד דלא מיירי כשהרהין אצל הנכרי א"כ הי' הישראל יכול לבערו וא"כ לא מהנ' הביטול ואמאי מותר ומשני בשהרהינו דאז לא הי' יכול לבער וממילא מותר