תבואות השדה חלק א קלב

סי' ת"מ דאפי' אם אינו חייב לשלם מדינא רק שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם נמי עובר בב"י הי' נמי מהך טעמא דהא עכ"פ רוצה הוא בקיומו כיון שיודע שיכפהו לשלם אם יאבד משא"כ אי הו"א כטעם הראשון דבאחריות יש לו בו צד קנין ל"ש כלל גבי עכו"ם אלם דשם אין לו בו שום קנין מדינא ואין מהראוי לעבור עליו ואפי' אי נימא כמ"ש הנמ"י דהר"מ ס"ל דמשעת משיכה אשתעבד נכסים וא"כ י"ל אליבי' הטעם בקבלת אחריות משום צד קנין מ"מ לא נפלאת הוא לומר בדברי הר"מ דס"ל נמי בקבלת אחריות הטעם משום רוצה בקיומו ולכך גבי עכו"ם אלם נמי עובר בב"י ודו"ק:

(כח) ומעתה י"ל דהך מילתא דהגאונים שכתבו דכל שהי' ברשות אחרים אין המפקיד עובר וכפי הבנת הב"י דמיירי שהנפקד קבל אחריות יש לומר דתלי' בהני תרי טעמים שכתבנו דאי אמרי' דמשו"ה רבתה התורה בקבלת אחריות לעבור בב"י הי' משום דכיון שהי' באחריותו רוצה הי' בקיומו א"כ מעתה כל שהחמץ הי' באחריות אחרים לא אכפת לי' כלל אם יגנב או יאבד דהא יצטרכו לשלם לו וממילא הוי בכלל ביטול דהא עיקר ענין הביטול היא שלא יהי' נחשב בעיניו כלל וה"נ אם הי' באחריות אחרים הרי לא אכפת לי' עליו כלל ושפיר אמרינן דאינו עובר בב"י כל שהי' באחריות אחרים משא"כ אי אמרי' כטעם הראשון דבקבלה אחריות משו"ה עובר משום שיש לו בו צד קנין במקצת אין מקום כלל לסברת הגאונים לומר דאם הי' באחריות הנפקד שוב אין המפקיד עובר דהשתא ומה הנפקד שאין לו קנין גמור בהחפץ הנפקד אצלו ואפ"ה רבתה התורה כיון שיש לו בו עכ"פ קנין במקצת עובר מכ"ש המפקיד שעיקר הממון שלו ויש לו בו קנין גמור מכ"ש דעובר וזה ברור ולכך ס"ל להפוסקים החולקים על הגאונים דהמפקיד עובר אע"ג שהנפקד קבל עליו אחריות והיינו דווקא לפי הבנת הב"י דמ"ש הגאונים שאינו עובר על החמץ שהי' ברשות אחרים דמיירי שהי' באחריות הנפקד ודו"ק:

(כט) ועפ"י הנ"ל יש לומר נמי דפלוגת' דר' יונה ור' יוסי בירושלמי אי חמץ שקבל עליו אחריות אסור נמי לאחה"פ תלי' בהני תרי טעמים דלעיל דהנה באמת מסתבר מילתא דר' יונה שם דאיתא שם א"ר יונה (כצ"ל הגירסא ע"ש) חמצו של עכו"ם הי' ישראל שעבר עליו ולא ביערו וא"כ אין שייך למקנס בדבר שהי' של עכו"ם ולא מצינו שם שר' יוסי דפליג עליו והשיב לו מידי. אמנם לפימ"ש שם הפני משה ר' יוסי אמר לו ישראל שעבר עליו ולא ביערו ולכך קנסו כיון שעבר בב"י מ"מ קשה מ"ט יקנסו בשל עכו"ם. אמנם לפימ"ש א"ש דוודאי אי אמרי' דע"י קבלת אחריות יש לו בו קנין במקצת ומשו"ה עובר בב"י א"ש סברת ר' יוסי דשפיר שייך למקנס בהך חמץ לאחה"פ כיון שישראל הי' לו בו קנין במקצת עכ"פ משא"כ ר' יונה ס"ל דע"י קבלת אחריות אין לו בו אכתי שום קנין רק משום שרוצה בקיומו עבר עלי' בב"י ומ"מ גוף החמץ הי' לגמרי של נכרי ולא הי' להישראל בו שום קנין שפיר ס"ל דלא שייך למקנס לאחה"פ כיון דאין לישראל בו שום צד קנין ודו"ק. וא"כ זכינו לדין דמאן דס"ל דהמפקיד עובר אע"ג שהנפקד קבל עליו אחריות והיינו כמ"ש בטעם הראשון דהא דהתורה רבתה קבלת אחריות היא משום צד קנין וממילא גם המפקיד עובר דהא יש לו בו קנין טפי ס"ל בעי דלאחה"פ נמי אסור בקבלת אחריות כיון דהיה להישראל בזה החמץ צד קנין שפיר שייך למקנסי' לאחה"פ וא"כ א"ש מת דפשיטא לי' למג"א סי' ת"מ יסוף ס"ק א' דחמץ כה"ג אסור לאחה"פ וע"ש בחק יעקב ס"ק ז' ולפימ"ש א"ש דכיון דמכח אחריות יש לו בו צד קנין שפיר קנסו חכמים שיהי' אסור אחה"פ ודו"ק. (ל) ובענין אי עובר בב"י מספק כגון בישראל שתלוה לנכרי על חמצו דהי' ספק בפסח אם יפדנו הנכרי הנה הט"ז סי' תמ"א ס"ק ג' כתב דעובר בב"י דלא גרע מקבל אחריות על חמצו של עכו"ם דשם אין שום צד שיהי' החמץ עצמו של ישראל משא"כ הכא דאם לא יפדנו העכו"ם נשאר החמץ לישראל ובמג"א שם ס"ק ד' כתב דאין הישראל מחויב לבערו שמא יפדנו העכו"ם ובס' מחה"ש הביא בשם א"ר דהמג"א מיירי שבטל החמץ ע"ש ובס' מקור חיים סי' תמ"א ס"ק ד' כתב דמשו"ה ס"ל להמג"א דאינו עובר מספק משום דאם לא יפדנו יוכל הישראל למחול על התנאי ולומר הרינו כאילו התקבלתי החוב וממילא אינו עובר למפרע ועי' מ"ש לעיל באות כ"ב בשם מהרש"ל דס"ל נמי דאינו עובר מספק בב"י ועי' במג"א סי' תמ"ח ס"ק ה'. אמנם צריך להבין הלא הט"ז הביא ראיה דעובר בב"י מספק ממ"ש רש"י להדי' בד"ה הגעתיך דעובר למפרע בב"י משום שמא לא יפרע העכו"ם. ונ"ל דהנה לכאורה דברי רש"י סותרי' זא"ז דבמתני' ד"ה ישראל כתב רש"י להדיא דכיון דמטא זמני' ולא פרעי' אגלאי מילתא למפרע דמההוא שעת' דאוזפי' ברשותי' הוי קאי משמע הא אם פדה אותו הנכרי אינו עובר ועי' בס' מחנה אפרים להלכות מאכלות אסורות סי' פ"ט שהביא נמי דברי רש"י אלו דאינו עובר מספק בב"י ובשעה"מ הקשה ג"כ עמ"ש התוס' ד"ה אלא הבמ"ע דלאביי מיירי כשפדאו הנכרי ולא בא לידי גביה ואמאי לא אמרי' כיון שאם אינו פודהו עובר השתא נמי עובר למפרע. ונ"ל דהנה לעיל באות כ' כתבנו דאפ"ל דלא עבר למפרע דכיון שאם לא יפדנו הנכרי יהי' אסור באמת א"כ נפקע כל כח וזכות שהי' לישראל על זה המשכון דהא עיקר קנית המשכון הי' שיהי' בטוח על מעותיו שאם לא יפדנו יגבה מן המשכון או שישאר בידו לחלוטין וכאן גבי איסור חמץ שאם לא יפדנו יהי' אסור לו ולא שוה לי' מידי א"כ ממילא אינו עובר כשפדאו לבסוף:

אמנם כן י"ל דהיינו דווקא אי אמרי' דכל עיקר קנין המשכנות הי' רק לשיעבוד ולערבות וא"כ גבי חמץ נפקע הערבות מיד כשיגיע איסור חמץ משא"כ אי אמרי' דבע"ח יש לו קנין ממש בגוף המשכון ועי' בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"ב ל"ש לומר דאינו עובר משום דאיסור חמץ מפקיע אותו מרשות המלוה דכיון שכבר היה לו בו קנין בגופו ממש שפי' עובר עליו דלא גרע משאר חמץ שהי' שלו קודם הפסח ולכשיבא פסח אינו ברשותו מחמת איסור הנאה ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו לעבור עליו ה"נ כיון שכבר הי' לו קנין בגוף המשכון קודם הפסח אע"ג דכשיגיע זמן איסור חמץ לא שוה לו מידי מ"מ עובר בב"י דלא גרע משאר חמץ שעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו ודו"ק. ובזה י"ל דהך מילתא אי נימא דע"י שקנה המשכון עובר בב"י הי' נמי דווקא אי אמרי' דקני למשכון לגוף המשכון משא"כ אי לא קני לי' רק לשיעבוד גרידא באמת אינו עובר בב"י כיון שאין לו קנין בגוף החמץ רק לשיעבוד בעלמא. וא"כ א"ש דברי רש"י דבמתני' דלא מיירי רק מלאחר הפסח ס"ל לרש"י דמתני' ע"כ ס"ל דמתורת משכון אינו עובר בב"י רק אי אמרי' למפרע הי' גובה כגון בהרהינו דלדעת רש"י ע"י מה שהרהינו אצלו ס"ל לכ"ע למפ"ג וע"כ שפיר אינו עובר רק היכא שלא פרעו משא"כ כשפרע לו דל"ש למפ"ג כיון דלא בא לכלל גביה אינו עובר מספק דשמא לא יפרע לו דהא ממילא נפקע המינו כח וזכות שהי' לו על המשכון כמ"ש ומתורת משכון לחודא אינו עובר כיון דהמשכון באמת