תבואות השדה חלק א קל

כ"כ דעובר מספק בב"י ולא שת לבו לדברי מהרש"ל שהראתי דהוכיח להדי' מברייתא דישראל שהלוה לנכרי דמספק אינו עובר:

(כג) דעת בעהמא"ו והרא"ש דהא דמוקמי' דסוגיא דמתני' נכרי שהלוה לישראל מותר בהרהינו ובדא"ל מעכשיו הי' כי היכא דנימא דקני לי' הנכרי למפרע דבכה"ג כלומר בהרהינו ובמעכשיו אפי' רבא מודה דלמפרע היא גובה, וא"כ לשיטתם אפי' במטלטלין נמי ס"ל למפרע הי' גובה ולאביי לא צריכין כלל אפי' במסקנה לאוקומת' דהרהינו דכיון דלא פדאו ממילא ברשות הנכרי קאי כיון דס"ל למפרע גובה אמנם דעת הרמב"ן במלחמות דלמסקנא לא אמרי' כלל אפי' לאביי למפרע גובה דלא אמרי' למפרע גובה רק בקרקע ולא במטלטלין והכא אפי' לאביי במסקנא נמי צריך לאוקומתא דהרהינו ולא משום גובאינא אלא בדר' יצחק קמפלגי כלומר בברייתא דישראל שהלוה לנכרי פלוגת' דת"ק ור"מ (ועי' תומי' סי' ס"ו ס"ק י"ז שהביא דעת הפוסקים דלאביי נמי ל"א למפ"ג רק במשכנת' או באפותיקי ע"ש ויבואר בס"ד בסוגי') ונעתיק לשון המלחמות וז"ל וכך היא הצעה של שמוע' דמעיקר' קס"ד דטעמא דאינו עובר ועובר משום למפרע היא גובה דלא קיימא לן אוקומת' למתני' אלא בהכי ולפום כן נמי מצריך לן לומר דגבי מטלטלי נמי פליגי אביי ורבא דלאביי למפ"ג אי נמי בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקע דגבי למפרע וטורף בשטר ובמסקנא כצ"ל פלוגת' דעובר ואינו עובר לאו משום גובה למפרע דאי נמי גובה למפרע בעלמא הכא בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ ל"א אביי למפ"ג אלא במקרקע ושטר דכיון דאי נמי זבין ואקדיש אתי מלוה וטריף כי מטא זמנא ולא פרעי' אגלאי מילתא למפרע דברשותי' דמלוה הוי קיימי לוה לא מצי מזבין מלוה מצי מזבין אבל במטלטלי כיון דאילו זבין ואקדיש או אורית לי' פקע שיעבודי' אשתכח דהשתא הוא דקני לי' לוה מזבין מלוה לא מזבין דליכא מילתא דתרווייהו מזבני אלא הכא לכ"ע (כלומר בין לאביי ובין לרבא) בשהרהינו אצלו ולא משום גובאינה אלא בדר' יצחק קמפלגי (כלומר ת"ק ור"מ) מ"ס קני לי' ומ"ס לא קני לי' וכו' ונלמוד עוד לפי פי' הזה דהא דאר"מ עובר הי' משום דקני לי' כדר' יצחק ולא משום דאמרי' הואיל ואבא שום צד במשכון דקני' מהני לי' תפיסתו לגבות למפרע עכ"ל הצריך כעת לענינינו. והנה א"כ לדעת בעהמא"ו והרא"ש תלי' הכל אי עובר אי אינו עובר אי אמרי' למפרע גובה או מכאן ולהבא ותלי נמי אי גבאי לבסוף או לא דכשלא בא לידי גביה לא שייך למפרע גובה כמ"ש התוס' להדי' מס' ב"ק ל"ג ע"א ד"ה הקדישו ניזק ע"ש ולשיטת הרמב"ן לפי המסקנא אין כאן שייכות כלל לפלוגת' דלמפרע גובה דלא שייך רק במקרקע ולא במטלטלי ועובר ואינו עובר תלי' הכל אי קנה המשכון או לא וא"כ לאביי כמי צריכין לאוקומת' דהרהינו וגם אינו תלוי כלל אי פדאו או לא כיון דלא אמרי' כלל לעפ"ג רק הכל תלי' אי קנה המשכון או לא ולדברי הרמב"ן יש קצת סיוע מלשון הגמ' לבתר דפריק אלא אי אמרת מכול"ה גובה אמאי מותר בתנאה ברשות' דישראל הוי קאי הכא במאי מסקינן כשהרהינו אצלו ומדלא קאמר אמר לך הבמ"ע כדרך הגמ' בכל הש"ס וקאמר סתמא הכא במאי עסקינן מוכח כדברי הרמב"ן דלמסקנא הדרינן מסברת המקשן דתלי' טעמא דמתני' בלמפ"ג דכאן ל"ש כלל למפ"ג כיון דמיירי במטלטלי ולכך לכ"ע אצטריך לאוקמי מתני' בהרהינו ולכך אמר סתמא הבמ"ע ולא נקט אמר לך ודו"ק. ועי' רש"י ד"ה בשהרהינו דמשמע מפירושו נמי כדעת הרמב"ן דהטעם משום דקני לי' בתורת משכון ולא כמו שפיר' במתני' דהטעם משום דקני לי' למפרע ויבואר לקמן בס"ד באות נ"ג:

(כד) והנה מ"ש לעיל באות כ"א דרש"י ס"ל כדעת הר"נ דכל שהי' החמץ ברשות אחרים אינו עובר מה"ת שוב ראיתי דלית' שהרי מדברי רש"י מס' פסחים ו' ע"א ד"ה יחד לו בית משמע דאפי' החמץ ברשות אחרים נמי עובר וע"ש תוס' ד"ה יחד לו ועי' בשו"ת שאג"א סי' פ"ג וא"כ נסתרים דברינו מ"ש לעיל מ"מ י"ל דאע"ג דלדינא לא ס"ל לרש"י הכ' מ"מ בפירושא דמתני' הכי מסתבר לי' לס"ד כמה שנבאר בס"ד שוב ראיתי דכה"ג בנכרי שהלוה אפש"ל דרש"י מודה דאינו עובר מה"ת אם הי' בבית הנכרי כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דמכלת' מיירי בנכרי שהלוה ע"ש וא"כ א"ש דברינו אליבא דרש"י ג"כ דבנכרי שהלות גם לרש"י מודה דאינו עובר אם הי' בבית נכרי ונקט שפיר ושותה אצלי כל ימי פסח. עוד מצינו פלוגת' בירושלמי והבאתי לעיל באות י"ט בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אם אסור לאחה"פ אע"ג דעובר עליו לכ"ע ודעת ר' יונה בירושלמי דאינו עובר עליו דכיון דרק מקנסא אסרו חכמים חמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו רק בחמץ של ישראל ולא בחמץ של נכרי ור' יוסי פליג וס"ל דאפי' בכה"ג נמי אסור לאחה"פ אע"ג שהחמץ הי' של נכרי ועי' בשעה"מ פ"ד מהל' חו"מ הלכה ג' וברא"ש בסוגי' משמע דס"ל כר' יוסי דכל שעבר בב"י אסור לאחה"פ אע"ג שהחמץ הי' של נכרי. ובמ"ש לעיל בשיטות הגאונים דס"ל דכל שהי' החמץ ברשות אחרים אין המפקיד עובר ס"ל להב"י באו"ח סי' ת"מ דהי' מצד קבלת אחריות של הנפקד רק בכה"ג אין המפקיד עובר משא"כ אם הנפקד לא קבל עליו אחריות באמת המפקיד עובר אפי' לשיטות הגאונים אמנם השאג"א סי' פ"ג האריך להוכיח דלדעת הגאונים כל שהי' ברשות אחרים אין עובר אפי' אם הנפקד לא קבל אחריות. והנה בישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו בש"ע סי' ת"מ סעיף ד' כתב וז"ל ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל חבירו אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד. ובאר הגולה הגיה שצ"ל אף המפקיד. כלומר וגם הנפקד עובר מצד קבלת אחריות דלא גרע מחמץ של נכרי וקבל עליו אחריות דהנפקד עובר רק היכא שהמפקיד הי' ישראל שניהם עוברים דהנפקד עובר מצד קבלת אחריות והמפקיד עובר כיון דעיקר החמץ היא שלו וע"ש בט"ז ס"ק ד'. אמנם הלבוש סי' ת"מ כתב לחלק דעד כאן לא רבתה התור' דבקבלת אחריות עובר רק כשהמפקיד הי' נכרי, אבל במפקיד ישראל אין הנפקד עובר אפי' קבל עליו אחריות ועי' צל"ח למס' פסחים ה' ע"ב שכתב טעם נכון דבמפקיד ישראל אין הנפקד עובר משום דכיון שהמפקיד הוא ישראל מיד כשיגיע ע"פ שעה ששית נאסר לו החמץ ולא שוה מידי וא"כ נפסק כח קבלת אחריות ואע"ג דכל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו היינו דווקא היכא שעיקר החמץ הי' שלו משא"כ הכא דרק משום קבלת אחריות אתינן עלה א"כ מיד שנאסר פקע חיוב שמירתו משא"כ גבי מפקיד נכרי דלא נאסר החמץ על הנכרי לא נפקע חיוב שמירתו אפי' לאחר זמן איסורו ע"ש והנה אע"ג דלדעת הלבוש אין עובר הנפקד אפי' בקבלת אחריות כיון שהמפקיד הי' ישראל מ"מ אם המפקיד חייב להנפקד והחמץ הי' אצל הנפקד במשכון הלבוש נמי מודה כיון דישראל מישראל וודאי קונה משכון עובר הנפקד שהוא המלוה וז"ל הלבוש סוף סי' ת"מ אבל ישראל שהלוה לישראל חבירו על חמצו והמשכון ביד המלוה קיי"ל ישראל מישראל קונה משכון והו"ל של המלוה ועלי' רמיא לבערו אפי' מה"ת עכ"ל ובס' אלי'