תבואות השדה חלק א קכח

שיעבוד רק אי אמרינן מעות קונית וכיון דבאמת הפקיעו חכמים קנין מעות אמאי יהי' חל השיעבוד על המטלטלין לכך קאמר דמשום נעילת דלת אוקמי' אדאורייתא דמעות קונות וממילא גם המטלטלין משיעבוד' מה"ת ודו"ק היטב. והנה יש לעיין בכל מע"פ מוקדמ' אמאי לא יגבה מן הלקוחות ג"כ למאן דס"ל ש"ד כיון דעיקר הטעם דמע"פ אינו גובה מן הלקוחות הי' משום פסידא דלקוחות והכא אם המע"פ לא יגבה יגבה המלוה בשטר מאוחרת וא"כ אמאי לא אוקמי' אדין תורה שיגבה מע"פ המוקדם למלוה בשטר וצ"ל דכל שמלוה ע"פ הוי כאילו מחל השיעבוד בשעת הלואה לענין הלקוחות כמ"ש לעיל דהוא הי' מאמין להמלוה שלא ימכור נכסיו לאחרים ויפקיע זכותו משא"כ לענין הלואה ל"ש לומר שהאמינו דאולי ידחוק למעות ויהי' מוכרח ללות בשטר ולכך מבני חרי שפי' יש לו קדומ' למלוה בשטר מאוחר' לשיטת רה"ג ודו"ק:

(יח) בש"ע סי' ק"ז סעיף ד' כתב וז"ל יורש שמכר כל נכסי אביו ואין בע"ח יכול לטרוף מן הלקוחות כגון שמכרם לעכו"ם יש מי שאומר שגוב' מהדמים שביד היתומים וי"א שאינו גובה ע"ש ונראה דטעם פלוגתת' תלי' במה שהבאתי לעיל באות ו' דברי התומי' סי' ס"ו ס"ק מ"ג דיורשים משיעבוד' מכח שיעבוד הגוף דאי הו"א דהשיעבוד הגוף נפקע במית' הלוה גם שיעבוד נכסים פקע והנה לפי"ז כיון דהיורשים משיתבודי' מכח שיעבוד הגוף א"כ אפי' אין כאן נכסים לגבות דהיינו שמכר אות' לאחרים מ"מ מכיון שמת הלוה ונשארו אז נכסי' נשתעבדו בשיעבו' הגוף והוי היורשים כלוה ממש וחייבים אע"ג שמכרו הנכסים משא"כ אי אמרי' כמ"ש הקצה"ח דרק שיעבוד נכסים נשאר ואע"ג דמת הלוה נפקע שיעבוד הגוף מ"מ נשאר שיעבוד נכסים כיון דלא ע"י המלוה נפקע שיעבוד הגוף וא"כ שפיר אמרינן מכיון שלא נוכל לגבות מהנכסים כיון שמכרה לעכו"ם ושיעבוד הגוף ליכא אינו גובה מן היורשים ומטעם מזיק שיעבודו של חבירו אינו חייבים כמ"ש שם הסמ"ע ס"ק ט"ו דלא קרי מזיק כיון דלא קלקל גוף השדה מ"מ הא דמשמע דאם מכר ללקוחות ישראל יוכל המלוה לגבות מן הלקוחות פשיטא דהיינו דווקא במלוה בשטר אבל במע"פ פשיטא דאע"ג דדינו לגבות מן היורשים מ"מ אם קדמו היורשים ומכרו אינו גובה מן הלקוחות דהא היורשים לא גרעו מאם הלוה בעצמו מכר דאינו גובה מן הלקוחות ודו"ק:

שער ב אנא אלקי ישועתי משגבי ומגיני חניני לגלה עמוקות בסוגיא דהרהינו ובזה אבא לבאר חלק שני בשיעבוד' דאורייתא לענין נכרי מישראל. אלפיני בדת האל. ידיך עשוני ויכוננוני. עדותיך הביניני. זאת היתה לי. ראה כי פקודיך אהבתי:

(יט) במס' פסחים ל' ע"ב במשנה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה וישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. והנה יל"ד מ"ט לא נקיט במתני' הדין בפסח גופא אם עובר בב"י אי אינו עובר ונקיט לאחה"פ וכבר עמדו בזה המפורשים ועי' בס' ראש יוסף על מס' פסחים. והנה לכאורה י"ל לס"ד דטעמא דשרי בנכרי שהלוה לישראל הי' משום דלמפרע קנה הנכרי א"כ אפי' אם היה באחריות של ישראל עד זמן הגביה מ"מ כיון דגבאו לבסוף וקנה לי' הנכרי למפרע א"כ אע"ג דישראל עבר עלי' בב"י מצד קבלת אחריות דלא גרע מחמצו של נכרי והי' באחריות הישראל מ"מ מותר לאחה"פ לפי דברי ר' יונה בירושלמי מס' פסחים פ"ב הלכה ב' דחמצו של נכרי שקבל עליו אחריות אע"ג דעובר ישראל בב"י לא קנסו לאחה"פ דהא הוי חמצו של נכרי מ"מ ועי' בס' חק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' שהביאו ג"כ וא"כ ה"נ כיון דקנה הנכרי למפרע הו"ל חמצו של נכרי וא"כ אע"ג דעובר בב"י מ"מ מותר לאחה"פ ולכך נקיט מתני' דינא לאשמעינן דמשכחת שמותר לאחה"פ אע"ג שעבר עלי' בב"י. ועיין בחידושי הרי"מ למס' פסחים בסוגיא שכתב ג"כ כה"ג מ"מ מדברי הראשונים לא משמע הכי דכפי הנראה ס"ל דכל ההיתר לאחה"פ תלי' רק אם אינו עובר בב"י מ"מ אפי' לדעת החולקים על ר' יונה בירושלמי וס"ל דכל שעבר בב"י מצד קבלת אחריות אסור לאחה"פ נמי מ"מ משכחת פתרא דעבר בב"י בפסח ואפ"ה לאחה"פ מותר דהנה בס' שאג"א סי' צ' העלה דישראל ונכרי שהיו שותפים בחמץ בפסח ולא ביערו וחלקו אח"כ גם חלק ישראל מותר כיון דבדרבנן אמרי' היכא שיהי' קולא אי נימא אין ברירה א"כ אמרי' אין בריר' וא"כ אפשר שהחלק שיש לו לישראל הי' של נכרי דלא אמרי' זהו חלקו המגיע משעה ראשונה לכך כיון דאין ברירה ולכך הכל שרי ע"ש שהאריך ועי' בס' מקור חיים סי' תמ"ח שרוצה לדחות דבריו והנה נחזי אנן גבי הך חמץ שהלוה הנכרי עליו מסתמא לא קנה הנכרי רק מה ששוה כנגד החוב ולא יותר ועיין בחו"מ סי' ע"ב סעיף ב' ובתומי' שם ס"ק י"ג וא"נ על החמץ ששוה יותר מן החוב דלא שייך למפרע הוא גובה פשיטא דעובר הלוה הישראל בב"י ומ"מ מותר לאחה"פ דהא כיון שהלוה נוטל בחזרה מן החמץ מה שיעלה יותר לאחר הגבוי מן החוב אפש"ל שזהו חלקו של נכרי כמ"ש השאג"א ובכה"ג אפי' מאן דלא ס"ל כר' יונה בירושלמי נמי מותר דהא כיון דאפשר שזהו חלקו של נכרי לא עבר הישראל בב"י על זהו החמץ כלל ודו"ק. וא"כ א"ש דמתני' לא מצי נקיט אינו עובר בב"י דלא פסיקא לי' למתני אינו עובר דהא אם החמץ שוה יותר על החוב עובר עליו ומ"מ מותר לאחה"פ הכל אפי' מה שנשאר מן החמץ יותר מן החוב כיון דאין ברירה כמ"ש השאג"א ואשמעי' מתני' כסברת השאג"א דאפי' היכא דעובר בב"י נמי משכחת דמותר לאחה"פ כסברת השאג' ארי' ולקמן בסוגיא נבאר בזה דעת הר"מ בס"ד עי' לקמן באות מ"ז:

(ב) ברש"י ד"ה ישראל וז"ל כיון דמטא זמני' ולא פרעי' מההוא שעתה דאוזפי' קם לי' ברשותי' וא"כ משמע להדי' דהיכא שפדאו הנכרי לבסוף אינו אסור והקשה בס' ראש יוסף אמאי אינו עובר אפי' כשפדאו בסוף דהא מ"מ כל ימי הפסח הי' ספק דלמא לא יפדנו והיינו אי אמרי' דמספק נמי עובר בב"י ועי' ברש"י ל"א ע"ב ד"ה הגעתיך ונרא' דהנה לכאור' כפי הנרא' מסוגיא הא דבישראל שהלוה, לנכרי עובר הי' משום דקני משכון וא"כ כיון דעיקר קנית המשכון הי' משום דתפיס לי' אזוזי כדמשמע במס' שבועות מ"ג ע"ב ובמס' ב"מ פ"ב והנה חמץ בפסח כיון דלא שוה מידי א"כ אמאי יעבור בב"י ולא דמי לשאר חמץ דאע"ג דנמי אינו ברשותו מ"מ עובר בב"י משום דעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו התם דווקא משום דעיקר החמץ באמת הי' שלו ורק שלענין שאיסור החמץ יפקיע אותו מרשותו לזה אמרי' דעשאו הכתב כאילו הי' ברשותו ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט שכתב כן משא"כ הכא במשכון דכל עיקר זכיתו הי' משום דע"י המשכון בטוח על מעותיו וא"כ כיון דאיסור חמץ מפקיע ממנו אותו הזכות כיון דנאסר בהנא' ולא שוה מידי אמאי עובר