תבואות השדה חלק א קכה

קושיא מאי פריך מרבא דאמר גבי קרקע יש לו התם נמי מיני' מיירי והני ג' קושיות הם בסגנון אחד מתוס' שפרשב"ם והנה הריטב"א בחי' למס' קידושין תירץ דל"ל דמשו"ת ד"ת בע"ח דינם בזבורית משום דהוי מיני' דאי נימא דליכא שיעבוד נכסים כלל פשיט' דסגיא בזבורית דבכל מה שירצה יפרע לו וע"כ מדאצטריך קרא דסגיא בזבורית ש"מ דנכסים משיעבודם ולכך אצטריך קרא דאינו גובה מן הבינוני' רק מזבורית אמנם התוס' מיאנו בזה התירוץ דהא י"ל דבאמת הא אשמעינן דמה"ת ליכא שום שיעבוד נכסים ולכך סגי' בזבורית והדר' קושית התוס' לדוכת' דאיך יכול להוכיח מהך דעולא דס"ל ש"ד ד' הקשה הפנ"י בביאוריו לחו"מ סי' ל"ט מאי קאמר עולא מ"ט ש"ד והלא כבר קאמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואי מע"פ גובה מנכסים משעובדי' וא"כ למה קאמר עוד מ"ט ש"ד הלא היינו הך מה דקאמר דד"ת גוב' מנכסים משיעבודים. ה' קשה ג"כ על רבה דקאמר ד"ת אינו גובה אלא מנכסי בנ"ח ולמה הכפיל הלשון ואמר מ"ט של"ד הא כבר קאמר ד"ת אינו גובה וכו' וע"ש שמתרץ דעיקר פלוגתייהו הי' באמת אם שיעבוד נכסים מני' הוי מה"ת וכיון דמני' הוי מה"ת אע"ג דשיעבוד לקוחות לא הוי מה"ת רק כיון דמני' הוי מה"ת א"כ מהראוי ג"כ לגבו' מן הלקוחות ולכך קאמר עולא ד"ת או משום בשטר וכו' גובה מנכסים משעובדים כלומר דראוי להיות כך מד"ת מ"ט שיעבוד' דאורייתא כלומר דעיקר שיעבוד במיני' הוי עכ"פ מה"ת ולכך ראוי נמי להיות גובה מן הלקוחות ורבא ס"ל מה"ת אינו גובה אלא מנכסים בנ"ח מ"ט של"ד כלומר דעיקר שיעבוד נכסים אפי' מיני' נמי אינו מה"ת ולכך אינו גובה מן הלקוחות דבדין הי' יכול למכור כיון דמיניה נמי אינו מה"ת ברשות המלוה ע"ש. ו' הקשה הפנ"י בחי' למס' קידושין י"ג ע"ב לשיטות רש"י ורשב"א שם דכל היכא ששיעבוד לו בפירוש לכ"ע ש"ד א"כ מאי פריך מרבה דאמר גבו קרקע יש לו דלמא מיירי התם כששיעבוד לו בפי' ולכ"ע ש"ד. ז' עוד הקשה במס' גיטין נ' ע"א אי נימא דאביי ס"ל של"ד כפי מ"ש התוס' שם ד"ה כיון דיני' ואביי ס"ל למפרע הוא גובה מס' פסחים בסוגיא דהרהינו אלמא אפי' אי ס"ל של"ד מ"מ מצינו סובר למפרע הוא גובה א"כ לא קשה על רבה דשפיר ס"ל גבי קרקע יש לו אע"ג דס"ל של"ד מ"מ כיון דלמפרע הוא גובה שפיר קרינן בי' בכל אשר ימצא לו ועי' בס' ברוך טעם בסוף דיני מעכשיו דהא דלמפרע גובה הי' רק מדרבנן ע"ש א"כ ל"ק הך קושיא. ח' עוד יל"ד מאי פריך בגמ' לעולא א"ה אפי' מלוה בשטר נמי הא בלא עולא נמי קשה מאי חילוק יש בין מלוה בשטר למע"פ ול"ל דאי של"ד יש לחלק דבמלוה בשטר משו"ה גובה מן הלקוחות משום נעילת דלת כדאמרינן בתר הכי לרבא דא"כ מאי פריך אח"כ אי הכי דבשלמא לרבא פריך שפיר דס"ל של"ד א"ה מע"פ נמי דכיון דכבר ידע אי אמרינן ש"ד דיש חילוק בין מלוה בשטר למע"פ משום פסיד' דלקוחות פריך שפיר א"ה אי אמרי' של"ד מאי חילוק יש בין שטר לע"פ אבל אליב' דעולא קשה מאי פריך אי הכי וכן הקשה בס' תורת חיים ט' מ"ט רבא אמר סתם אינו גובה אלא מבני חורין ורב ושמואל בסמוך דקאמרי של"ד אמרי אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ולא קאמרי בקיצור אינו גובה אלא מבנ"ח. י' דגמ' קאמר וכי תימא איפוך דרבא לעולא ועולא לרבא וזה לח מצינו בסוגי' הש"ס במקום אחר היכא דמקשי דידי' אדידי' דנימא וכ"ת איפוך רק כשהתרצן מתרץ לו איפוך אבל שהמקשן יאמר וכ"ת איפוך ולדחות אח"כ זה לא מצינו בסוגית הש"ס י"א לעיל באות ח' כבר הבאתי מה קאמר הרשב"ם במתנו' משעבודים מכור מאי בעי בזה ועיין בברכי יוסף לחו"מ סי' ל"ט (י) ונראה ליישב כל אלו הדקדוקים בס"ד דהנה לעיל באות ה' כבר הבאתי דתרי טעמים יש בהא דש"ד או דנימא דבאמת אין לו בהם שום קנין עדיין דאין הקנאה לחצאין כמ"ש הריטב"א במס' קידושין י"ג ע"ב ורק מטעם ערבות נשתעבדו לו שיגבה מהם אבל לא ליחול הקנין משעת הלואה לשיעבוד או דמצינו למימר דלא אמרינן אין קנין לחצאין והתורה שיעבוד הנכסים שיהיו ברשות המלוה לשיעבוד משעת הלואה ועיין בחי' רי"ט אלגאזי למס' בכורות מ"ח ע"א. והנה החילוק הי' כך דאי אמרי' דשיעבוד הי' בתורת קנין א"כ מאן דס"ל של"ד משום דאין קנין לחצאין א"כ אפי' שיעבוד בפי' לא מהני דלא חל הקנין דשיעבוד כלל כיון שהי' רק לחצאין וכן כ' להדי' בס' קצה"ח סי' ל"ט דלסברת הריטב"א אפי' שיעבוד בפי' לא מהני. אמנם אי אמרי' דהא מטעם ערבות שפי' י"ל דאפי' אי ס"ל של"ד כלומר דלאו דווקא על סמך קרקעותו הלוהו מ"מ בשיעבוד בפי' שפיר נכנסו הנכסים בכלל הערבות. עוד יש חילוק דאי ש"ד הי' מטעם קנין א"כ אין חילוק בין מיני' דידי' למן הלקוחות דכיון דכבר יש להמלוה קצת קנין בנכסים שפי' מצי לטרוף מן הלקוחות ג"כ כיון שכבר קנה קודם הלקוחות וקנינו קודם משא"כ אי אמרי' דרק מטעם ערבות שפי' יש לומר דאין גובה מן הלקוחות דהנכסים הם ערבא רק כ"ז שהם ברשות הלוה אלים שיעבוד' עליהו לגבות מהן. משא"כ בשכבר נכנסו לרשות הלקוחות כיון ששפיר מצי לחול קנינם כיון דלבע"ח אין עליהם שום צד קנין הוי כמו שהערב אינו בעולם כלל דלא מצי לגבו' ממנו ומה מאוד נמרצו בזה דברי התומי' סי' מ"ט ס"ק י"ט שהבאתי לעיל באות ב' דמה דאמרי' דהנכסים משועבודים רק בתור' ערב הי' רק אי ס"ל של"ד כלומר דאע"ג דהנכסים ערבא מ"מ מלקוחות אינו גובה דכיון דלא חל עדיין קנין של הבע"ח עליהם שפיר חל קנינו של לוקח וממילא הוי כמו שהערב אינו בעולם ולא נשאר לו כלום דלא מצי לגבו' ול"ל דמאי מהני ערבותו לגבו' מהלוה עצמו הא מהלוה עצמו בלא"ה מצי לגבו' וי"ל עפ"י מ"ש בס' נתיבות סי' ל"ט דאם נשתטה הלוה דאז לאו בר מיעבד מצוה הוא וא"כ לא מצי גבי מיני' רק אי אמרי' דהנכסים נשתעבדו וא"כ כל זמן שהנכסים ברשותו שפיר מצי גבי כיון דהנכסים ערבא לו. ועוד י"ל דמן היורשים נמי גובה אפי' אינו משעבודים רק בתור' ערב דאמרי' שכיון שהנכסים נתערבו לו לא נכנסו כלל לרשות יורשים מכיון שמת הלוה משא"כ מלקוחות לא מצי גבי אע"ג שהנכסים ערבת לו דמכיון שהנכסים נכנסו לרשות הלקוחות בדין כיון שהבע"ח אין לו עליהם שום קנין ממילא פקע ערבותן כמ"ש התומי' דאפי' אי של"ד מ"מ אמרי' דנכסים משועבודים בתורת ערב ודו"ק היטב. ועוד יש חילוק דאי אמרי' דהשיעבו' הי' מתור' ערב א"כ י"ל דמטלטלין ליתנהו מה"ת בכלל שיעבוד דעל המטלטלין לא סמך דעתו כמ"ש לעיל באות ה' בשם הריטב"א משא"כ אם השעובי' הי' בתורת קנין א"כ שפי' י"ל דהתורה שעבד' גם המטלטלין לרשות הבע"ח עוד יש חילוק דאי מתורת ערבות י"ל במע"פ ליכא שיעבוד מתור' ערבות דמע"פ על אמונתו הלוהו ולא על סמך קרקעות כמ"ש לעיל באות ב' משא"כ אם הי' בתור' קנין שפי' י"ל דאפי' במע"פ כיון שהי' חייב לו להמלוה בנכסי הלוה קנין קצת:

(יא) ונציע בקיצור החילוקים בס"ד דאי שיעבוד הי' מטעם ערבות יש לחלק בין שיעבוד