תבואות השדה חלק א קכג

בכור ומת האב אפי' תוך שלשים ואפי' חלקו האחי' ינתן ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים וכר"י במתני' דמס' בכורים מ"ח ע"א ובפירוש המשנה שם משמע דס"ל דאפי' לר"י לא אמרי' דנתחייבו הנכסים רק במת לאחר ל' יום דכבר חל חיוב תשלומין על האב משא"כ במת תוך ל' דאביהם מעולם לא נתחייב לא יוכל לגבות מן הנכסים דכל חד מצי מדחי לי' וכתב שם הכ"מ וז"ל דאע"ג דמת תוך שלשים יום כשהגיע יום שלשים חל החיוב על הנכסים ע"ש והנה אע"ג דנוכל לומר באמת הכי דהחיוב חל על הנכסים למפרע מ"מ אכתי טעמא בעי מ"ט לא ניחא לי' להר"מ הכי לפרש גם במתני' דלר"י אמרי' נתחייבו הנכסי' אפי' מת האב תוך שלשים יום דאח"כ חל החיוב למפרע. ונראה דהנה בגמ' שם מוקמי' פלוגת' דר"מ ור"י אי אמרי' מחצה יורשים ומחצה לקוחות דמחלק היורשים יכולים לגבות דמע"פ גוב' מן היורשים ומחלק מה שהם נחשבים כלקוחות אין יכולין לגבות דמע"פ אין גובה מן הלקוחות ופליגי אי אמרי' חמש ואפי' חצי חמש דמיירי דליכא אלא הני חמשה סלעים ואח"כ מסקינן דפליגי כרב אסי אי ס"ל האחים שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות או כרב פפא אי מע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחים עי' מס' בכורות מ"ח ע"ב:

והנה לכאורה יש לעיין מ"ט ס"ל כיון דמחצה לקוחות אינו גובה הא למאן דס"ל ש"ד מה"ד גובה מן הלקוחות נמי רק משום פסיד' דלקוחות תקנו שלא יגבה והנה גבי יורשים אע"ג דהוי לקוחות ל"ש בהו פסיד' וא"כ אמאי לא לגבה מהצד דלקוחות נמי הא לגביהו לא שייך פסידא ועיין בתומי' סי' ל"ט ס"ק ב' שהרגיש בזה וע"כ צ"ל דס"ל לסוגיא שם דשל"ד וא"כ מה"ד אינו גובה כלל והא ליכא להקשות אי של"ד אמאי לגבה מהצד שהם יורשים הא עיקר הטעם למאן דס"ל של"ד דגובה מן היורשים משום נעילת דלת והתם גבי פדה"ב ל"ש נ"ד דזהו אינו דכיון דכבר תקנו בשאר מלוה היכא דשייך נ"ד דלגבה מן היורשים לא גרעו חכמים כח פדה"ב דהי' מצוה הכתיבה בתורה שלא יזכה שלא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש כדאמרי' בכמה מקומות בש"ס ועי' בריטב"א קידושין י"ג ע"ב ד"ה צריכה שכ' ג"כ כה"ג משא"כ אי הוי ס"ל ש"ד הי' בדין שיגבה מהמחצה דלקוחות נמי כיון דשם לא שייך פסידא דלקוחות וזה ברור וא"כ מוכח דסוגי' דמס' בכורים אזיל למאן דס"ל של"ד. והנה במת האב בתוך ל' יום דפטור הי' משום שכ"ז שלא חי שלשים יום הוי ספק נפל ולכאורה קשה אמאי לא אמרי' דחל החיוב למפרע משהגיע שלשים יום דהרי אגלאי מילתא אח"כ למפרע שמעולם לא היה ספק כמ"ש הכ"מ באמת. אמנם לפימ"ש דסוגי' דהתם ס"ל של"ד א"כ ליכא שום שיעבוד נכסים רק שיעבוד הגוף וכיון דבשעה שנתברר החיוב דהיינו לאחר שלשים יום כבר מת האב לא מצי לחול שיעבוד הגוף למפרע כיון שאינו כבר בעולם ולכך כתב הר"מ שפיר בפירוש המשנה שם דלר"י נמי ל"א דנתחייבו הנכסי' רק כשמת האב לאחר ל' יום שחל שעה אחת עליו החיוב בעולם. אמנם הר"מ לשיטתו דאיהו ס"ל פי"א מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' כמ"ד ש"ד וא"כ איכא שיעבוד נכסים ולענין שיעבוד נכסים שפיר נוכל לומר דאע"ג דתוך ל' היה פטור מ"מ כשהגיע שלשים יום הרי חזינן דלא היה ספק נפל מעולם וא"כ נשתעבדו הנכסים למפרע ולכך שפיר פסק דאפי' מת האב תוך ל' נמי אמרי' דנתחייבו הנכסים דלענין שיעבוד נכסים שפיר חל החיוב למפרע כמ"ש הכ"מ ועיין בחי' הרי"ט אלגאזי למס' בכורות ויבואר עוד בדברינו בס"ד ודו"ק היטב והטור ביו"ד סי' ס"ה דפליג על הר"מ וס"ל דמת תוך לו פטור ס"ל של"ד וא"כ ליכא רק שיעבוד הגוף גרידא ולא מצי לחול למפרע ודו"ק:

(ה) והנה כמ"ש לעיל באות ג' דיש תרי טעמי' בהא דשל"ד או דלא מצי לשעבד כלל נכסיו או משום שלא נכנסו בכלל ערבות. ה"נ למאן דס"ל ש"ד יש לומר הני ב' טעמים או דאמרי' דקנה ממש הנכסים של הלוה ויש לו בהם קנין או דאמרי' דרק בתורת ערבות נשתעבדו לו הנכסים ולא בתורת קנין וי"ל דהנ"מ היא כך דהנה פליגי הפוסקים אי אמרי' שיעבוד' דאורייתא לענין מטלטלין נמי דמה"ת אין חילוק בין מטלטלים לקרקע או דאמרי' דמה"ת יש חילוק ולקמן נבאר זה בס"ד ועי' ברשב"א למס' ב"ק י"ב:

ולפימ"ש הענין היא כך דוודאי אי אמרי' הא דשיעבוד חל מה"ת הי' מטעם ערבות א"כ שפיר י"ל דמה"ת אין מטלטלין בכלל השיעבוד דעל דמטלטלין אינו סומך דעתו ואין נכנסים בתורת ערבות וכן מורה לשון הריטב"א במס' קידושין שכתב וז"ל אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשוי' להבריח לא סמך עליהם ב"ח ולא לוקחן לערבין ע"ש אמנם אי אמרינן דהשיעבוד הי' בתורה קנין שפיר י"ל דגם המטלטלין נקנים לו והשיעבוד חל עליהם:

והיינו דווקא אי אמרי' מה"ת מעות קונה מצינו למימר דשיעבוד בתורת קנין חל על המטלטלין מה"ת וע' תוס' מס' בכו רות נ"ז ע"א ד"ה ולא בראוי בשם ר"ת דמה"ת מטלטלי דיתמי משתעבדי ותקנת הגאונים הוי דאורייתא וחיי ראשי שאחר שכתבתי כ"ז ראיתי ג"כ בחי' הרי"ט אלגאזי למס' בכורות שכתב ג"כ כה"ג ע"ש בחידושיו למס' מ"ח ע"א בד"ה אך שיהי' ודו"ק ומדברי הר"מ פ"ב מהל' נחלות הלכה ה' דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפי' גבי קרקע משמע דס"ל דמלוה הוי ראוי ולא מוחזק ולכאור' קשה הא בגמ' סוף מס' ב"ב מבואר דמאן דס"ל של"ד מלוה לא הוי מוחזק ומאן דס"ל ש"ד הוי מלוה מוחזק והנה הר"מ דס"ל ש"ד אמאי פסק דאין המלוה מקרי מוחזק לענין שיטול הבכור פי שנים ולפימ"ש דתרי טעמא יש בהא דש"ד א"ש די"ל דוודאי אי אמרי' ש"ד הי' מתורת קנין שמשעת הלואה קנה נכסי הלוה שיהי' משעובדים לו א"כ וודאי מקרי כל מלוה מוחזקת משא"כ אי אמרי' ש"ד הי' רק בתורת ערבות ולא בתור' קנין וא"כ אע"ג דש"ד לא מקרי מלוה מוחזקת דהא אכתי לא קנה כלום מנכסי הלוה ולא קרינן בי' בכל אשר ימצא לו ואין נוטל פי שנים אע"ג דש"ד כיון דמ"מ אכתי לא קנה כלום וא"כ י"ל דהגמ' וודאי רוצה להוכיח דש"ד מדקאמר רבא גבו קרקע יש לו אלמא דשיעבוד הי' בתורת קנין משא"כ הר"מ אע"ג דס"ל ש"ד יש לומר דלא בתור' קנין רק בתור' ערבות וא"כ פסק שפיר דאין הבכור נוטל פ"ש במלוה דמלוה לא מקרי מוחזק ודו"ק:

וברי"ט אלגאזי ראיתי שמסופק בדברי הר"מ אי ס"ל שיעבוד הוי מתור' קנין או רק מתור' ערבות ולפימ"ש יש להוכיח מדפסק הר"מ דאין נוטל פי שנים במלוה אע"ג דש"ד משמע דס"ל דשיעבוד אינו בתורת קנין רק בתורת ערבות ודו"ק היטב. שוב ראיתי בתוס' מס' ב"ב קכ"ו ע"א ד"ה ואין הבכור שהניחו בצ"ע דר"פ סבר התם בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו משמע דס"ל של"ד ובפ"ק דקידושין סבר ש"ד והיא ממש כמו הקושי' שהקשינו על הר"מ ובמ"ש נתישב ג"כ קושי' התוס' דר"פ ס"ל ש"ד רק מתור' ערב ולא בתור' קנין וממילא אין הבכור נוטל פי שנים כמ"ש אמנם הגמ' שלהי מס' ב"ב שפיר הוכיח דרבא ס"ל ש"ד מדס"ל דמלוה חשיב מוחזק לגבי בכור ודו"ק: