תבואות השדה חלק א קכב

רק אם מ"מ יורדין לנכסיו בזה מסופק אבל הא פשיטא דאפי' אי אמרי' דמה"ת יורדי' לנכסיו אינו בתורת שיעבוד רק בתורת כפיה על המצוה וכן כתוב בס' קצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' ויבואר עוד לקמן בדברינו בס"ד:

(ב) צריך לברר אי אמרי' של"ד הי' רק כשלא שיעבוד הנכסים בפירוש אבל היכא שיעבד בפירוש לכ"ע מה"ת אפי' לגבי' מלקוחות דמכיון ששעבד' בפירוש הרי הם ברשות המלוה לשיעבו' עכ"פ אז אמרי' אפי' שיעבוד בפי' נמי לא מהני והנה דעת רש"י מס' קידושין י"ג ע"ב דשיעבו' בפירו' מהני לכ"ע וכן הסכים עמו הרשב"א רק שהניח בצ"ע דכל מלוה בשטר נימא דהוי כאילו שעבד בפי' כיון דקיי"ל אחריות ט"ס הי' ע"ש ולכאורה י"ל בזה כיון דהא דקיי"ל אחריות ט"ס הי' רק מטעם חזקת לא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ לענין שיהי' יכול המלוה להוציא מן הלקחות אמרי' דאדרב' מוקמינן הנכסי' לגמרי בחזקת מרא קמא מלא חל שיעבוד המלוה עליהו ולכך אין יכול להוציא מן הלקוחות רק היכא ששעבד בפירוש דאז שפיר מצי לחול השיעבוד על הנכסי' ודו"ק ונבאר עוד בס"ד. ויש לומר עוד מסברא לחלק בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דבשלמא במלוה בשטר יש לנו סברא לומר דמסתמא כשהלוה לו לא על אמונתו הלוהו רק על הנכסי' שיש לו ונכסוהי דבר אינש אנון ערבין בי' ומשעובדי' הנכסים מה"ת בתורת ערב משא"כ במלו' ע"פ ל"ל רק על סמך הנכסים הלוה לו דמה יעשה אם יכפור לו הלוה לגמרי והא קיי"ל אפי' מע"פ בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וע"כ דנאמן אצלו שלא יכפרנו ויקים עמו בהימנות' וא"כ אין מוכרח לומר דעל הנכסים שלו הלוה לו רק דבטוח הי' שמסתמ' ישלם לו ונאמן הוא אצלו ולכך שפיר אמרי' דמע"פ וודאי לא נשתעבדו הנכסי' ובזה מדוייק לשון רש"י שם ד"ה לאו דאורייתא לומר נכסוהי דאינון אינן ערבא בי' ומשתעבדי מדין ערב ויהי' מע"פ ומלו' של שטר שוי' אלא מלוה בשטר שהי' שעבדו כו' מע"פ לא משתעבד ע"ש הרי כמ"ש דמע"פ לא נחתי הנכסי' כלל בתור' ערבות משא"כ במלוה בשטר שפיר י"ל דרק על סמך נכסים שלו הלוהו רק מ"מ לא מהני לגבו' מן הלקוחות רק כששעבד לו בפירוש כמ"ש דאפי' במלוה בשטר נמי לא אמרי' דרק על נכסיו הלוהו רק מכח חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ איכא נמי חזקה בנכסי' שלא היו משעובדים ברשות המלוה ולכך בעינן ששעבד בפירוש דווקא וע' בתוס' רי"ד למס' קידושין שם ד"ה דמלוה הכתובה בתורה שמסיי' שם וי"ל שלש חלוקות בדבר וכוונתו למ"ש דאיכא מאן דס"ל ש"ד אפי' במע"פ ואיכא מאן דס"ל של"ד אפי' במלוה בשטר (ואפי' שעבד בפי' לא מהני ע"ש בד"ה גובה מן היורשים) ואיכא מאן דס"ל במלוה בשטר ש"ד ובמלוה ע"פ של"ד והחילוק נכון מסברא כמ"ש דבמע"פ אינו מוכרח לומר שלא על אמונת הלוה הלוהו רק על הנכסי' שלו דהא במע"פ מצי לכפור לגמרי ובוודאי רק על אמונתו הלוהו וראיתי בתומי' סי' מ"ט ס"ק י"ט שהעלה שם דהא דאמרי' נכסי דבר אינש אנון ערבא בי' א"כ אינו הנכסי' משעובדים רק בתורת ערב הי' רק אי ס"ל של"ד משא"כ אי ס"ל ש"ד א"כ הם בתור' שיעבו' גמור ולא רק בתורת ערב ע"ש וא"כ לפי"ז יהי' נסתרים דברינו אמנם מדברי רש"י הנ"ל נראה להדיא דלמאן דס"ל של"ד אין הנכסים משעובדים כלל אפי' בתורת ערב ויבואר עוד בס"ד:

(ג) והנה לכל אלו הסברות שכתבנו פשיט' דשיעבוד בפי' מהני אמנם ראיתי בחי' ריטב"א למס' קידושין י"ג ע"ב שכתב וז"ל וטעמ' דמ"ד של"ד משום דסבר שאין הקנאה לחצאין ושיעבו' קנין לחצאין הי' ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מה"ד לגבות מהם כלל אפי' מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר עביד רבנן תקנתה משום נעילת דלת שתגבה מהם אבל מע"פ אוקמי' אדינ' ואפי' לגבי יורשים ור' יוחנן קסבר שיעבודא דאורייתא דאע"ג דאין הקנאה לחצאין היינו הקנאה גמור' שעיבוד דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה וכו' עכ"ל הנה ממ"ש דמשו"ה ס"ל של"ד משום שאין הקנאה לחצאין משמע דאפי' שיעבוד בפי' לא מהני ונראה להסביר סברת פלוגתת' לשיטת הריטב"א מ"ט דמאן דס"ל של"ד משום דאין הקנאה לחצאין ומאן דסובר ש"ד דשיעבוד מתלא תלי וקאי נ"ל כך דהנה בכל שיעבוד אי מהני הי' דאמרינן שהלוה הקנה נכסיו למלוה שבאם לא יפרע לו יהיו ברשותו ויש לו להמלוה קצת קנין על הנכסים והנה לכאורה אי אמרי' אין ברירה לא יוכל לחול קנין כי האי כיון שבשעת שמקנה לו אינו מבורר אם יחול הקנין או לא ועיין בס' מלא הרועים בכלל דשיעבוד דאורייתא באות ל"ט. אמנם לפימ"ש התוס' ריש פרק כל הגט דבדבר שעומד להתברר לא אמרי' אין ברירא וא"כ ה"נ שפיר חל הקנין כיון שאח"כ עומד להתברר אם יפרע או לא אמנם לפימ"ש הר"נ ריש פ' השותפין במס' נדרים בטעמא דאין ברירה דאין הדבר ראוי לחול על הספק א"כ לא התחיל כלל חלות השיעבוד ועיין בחי' רשב"א למס' גיטין ע"ג גבי מה הי' באות' הימים דנמי תלי לה באין ברירה ע"ש גבי מי שאומר הר"ז גיטך אם מתי ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל של"ד ס"ל דאין כלל לחול השיעבו' דאין הדבר ראוי שיחול על הספק ובשעה שמשעבד לו הנכסים שאז ראוי להתחיל הקנין בצד מה הוי ספק ואין לו שום מקום לחול. אמנם מאן דס"ל ש"ד ס"ל דוודאי אי היה צריכין לומר שהקנין חל מעיקרא שפיר הו"א דאין ברירה משא"כ הכא לענין שיעבוד כשאח"כ נגמר הקנין דלמפרע בשעה שאינו פורע לו לא אמרי' דקני לי' מעיקרא ובפרט דהא קיי"ל כרבא מס' פסחים ל' ע"ב מכאן ולהבא גוב' וכיון שאין צריכין למפרע לחלות הקנין רק שהשיעבו' יהי' מתלא תל' שפיר אמרי' דכיון שאח"כ עומד להתברר ל"ש אין ברירה וחל השיעבוד שיהי' נגמר הקנין אח"כ בשעה שיתברר שאינו פורע לו וזה ברור בכוונת הריטב"א בס"ד. מ"מ לפימ"ש הריטב"א דלכך ס"ל של"ד משום שאין הקנאה לחצאין וכל שיעבוד הוי קנין לחצאין א"כ ממילא אפי' שעבד בפירש לא מהני כיון דאין השיעבוד יוכל לחול כלל העולה מדברינו דמאן דס"ל דשיעבוד בפי' מהני ס"ל דהטעם דשל"ד הי' רק משום דלא אמרינן דנכסיו נכנסו בכלל ערבות כדמשמע להדי' מלשון רש"י קידושין י"ג ע"ב ד"ה לאו דאורייתא והיינו כמ"ש דאפשר שהלוה כ"כ בטוח אצלו שיפרע לו ויעמוד בנאמנותו אצלו ולאו אדעת' דנכסיו הלוהו וא"כ היכא ששעבד בפי' וודאי מהני. אמנם אי אמרי' דמשו"ה ס"ל של"ד משום שאין השיעבוד ראוי שיחול כלל הואיל דלא הוי בשעה שמקנה לו קנין מבורר א"כ אפי' שיעבוד בפירוש לא מהני ודו"ק היטב:

(ד) אמנם הא וודאי פשיטא לי דאפי' למאן דס"ל דשיעבוד נכסים לא משכחת כלל מה"ת מ"מ שיעבוד הגוף בוודאי יש לו להמלוה על הלוה אפי' למאן דס"ל של"ד מ"מ גופו נשתעבד לפרוע משום מצוות פריעת בע"ח. והנה ראיתי בכ"מ פי"א מהלכות בכורים הלכה כ' שהמה קצת על הר"מ שפסק שם גבי מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים דכל חד הוי ספק