תבואות השדה חלק א קיא

דאי עביד לא מהני וא"כ בשה"ש דל"א אי עביד לא מהני דהשם בא מאליו ה"נ ל"ש ומפסל משום מהב"ע) וא"כ א"ש דברי התוס' דהכא שכתבו כיון שאגדו חשיב טפי שנוי מעשה עם שנוי השם והיינו דחשיבו' המצוה משוי' לי' לשנוי חשיב כמה שהקשה הכפ"ת בדבור הקודם וא"כ לא דמי למריש שבנאו בביר' דהתם ליכא מצוה ולא מחשיב לי' קבע וכאן ל"ש מ"ש לעיל דכיון דע"י המצוה לעשה הקנין הוי לי' מהב"ע דכיון דאיכא שה"ש נמי וזה גורם הקנין דע"י דאיכא שנוי מעשה עם שה"ש נגמר הקנין ולא הוי בכה"ג מהב"ע וא"כ כתבו התוס' שפיר דהכא כיון שאגדו חשיב שנוי מעשה עם שה"ש דהיינו דחשיבו' המצוה משוי' לי' לשנוי חשיב ולא אמרי' דא"כ הו"ל מהב"ע דכיון דאיכא שה"ש נמי ובשס"ט לא הוי מהב"ע כיון דהוי ממילא כמ"ש וא"כ הכי אזלא קושי' הגמ' ולקנות בשנוי מעשה ומתרץ הוי שנוי שחוזר וליכא למימר מ"מ המצוה מחשבי' לי' שנוי חשיב דא"כ יהי' המצוה מסייע לקנין והוי מהב"ע כמ"ש לעיל ופריך אח"כ ולקני' בשה"ש כלומר עם שנוי מעשה ויהי' שנוי חשיב ע"י המצוה ול"ל דהוי מהב"ע דהא כיון דבלא שה"ש לא קני לי' רק עם שה"ש שמסייע ובשה"ש לא אמרי' מהב"ע ולכך מתרץ דכיון לא חשיב שנוי השם דמעיקר' נמי לאסא הושענא קרי לה וא"כ לא נשאר רק שנוי מעשה החוזר לחודא ובשנוי מעשה ליכא למימר דהמצוה משוי' לי' לשנוי חשיב כמ"ש דא"כ יהי' מהב"ע וא"ש כל שקלא וטרי' ולא קשה קושיות הכפ"ת מה שהי' נראה לכאורה כקצת סתירה בדבריהם ובעיקר המשך וקישור לשון בדברי תוס' אלו עי' בחי' פנ"י שהאריך בזה ואין להאריך יותר ודו"ק:

שער ז נבאר בס"ד סוגי' דסוכה גזולה סוכה ל"א ע"א (א) בגמ' ת"ר סוכה גזולה ר"א פוסל וחכמים מכשירי' אר"נ מחלוקת בשתוקף חבירו והוציאו מסוכתו ורבנן לטעמיהו דאמרו קרקע אינו נגזלת והו"ל סוכה שאולה והקשה בס' כפ"ת קושי' גדולה כיון דקיי"ל שואל שלא מדעת הו"ל גזלן א"כ כיון דבלא קרא דהאזרח הו"א לפסול סוכה שאולה רק מקרא דהאזרח שמעינן לרבא סוכה שאולה לעיל במס' סוכה כ"ז ע"ב א"כ מסתין להכשיר בשואל מדעת אבל לא בשואל שלא מדעת ועיין בחי' חתס"ו שכתב ג"כ שהיא צריך עיון גדול. ולע"ד נראה ליישב דהנה לכאורה יש לחקור מ"ט סוכה שאולה כשורה וגזולה פסולה הגם דיש לומר דבגזולה פסולה מטעם מצו' הב"ע ועיין בס' מנחת חינוך סי' שכ"ה שרוצה לומר דבמצות סוכה שאינה מצוה חיובית חוץ מלילה הראשונה ל"א מהב"ע ומיישב בזה קושי' התוס' מס' סוכה ט' ע"א ד"ה ההוא שהקשו למ"ל קרא למעט סוכה גזולה תיפוק לי' משום מהב"ע וכתב דסוכה לא הוי מצוה חיובית דאי בעי לא אכל רק פרי ואינו חייב בסוכה ובחכ"ת כי רב הוא לא כיון יפה דבשלמא ציצית וודאי בידי' לפטור נפשי' לגמרי משא"כ סוכה ניהו דלענין אכילה מצי לאכול סעודת ארעי אמנם משינה בסוכה אינו יכול לפטור עצמו דשינ' אפי' ארעי חייב בסוכה כמבואר בש"ע סי' תרל"ט ועיין נ"ש דהא דאפילו ארעי מותר שאיכא חוץ לסוכה ה"ד באקראי בעלמ' משא"כ שלא יצטרך כל ז' להיות בסוכה זה וודאי אי אפשר דבמה מקיים פשטי' דקרא שבעת ימים תשבו ועיין היטב בש"ע או"ח סי' תרל"ט. מ"מ הגם שהוכיח דבסוכה נמי שייך מהב"ע דלא הוי כמו מצות ציצית שאינה חיובית. מ"מ אי אפש"ל דמשו"ה פסול גזול ושאול כשר דבגזול הוי מהב"ע משא"כ בשאול דא"כ ריש פרקי' דמביא ראי' לפסול מהב"ע מקראי דכבאים והבאתם גזול ואמאי לא הביא ראי' מסוכה דלא בעינן לכם דהא שאול כשר ואפ"ה פסול גזול אלמא דמהב"ע פסול אשר ע"כ נ"ל דאפי' בלא מהב"ע יש סברא להכשיר טפי בשאול מבגזול דהנה באמת מסברא ידעינן דבכל חפץ של מצוה בעינן שיהי' נקרא שם בעלי' עליו משא"כ בדבר שאינו ברשות בעלים כלל אין זה מדרך חשיבות המצוה שיקויי' בו המצוה. והנה א"כ בשלמא שאול שפיר יוצא בו דהא הכלי הי' ברשות בעלים וא"כ הבעלים משאילי' לו כחם ודכות' שיש להם באותו החפץ ולכך כשר למצוה נמי משא"כ בגזול שכמו שהחפץ אינו ברשות הגזלן ה"נ אינו ברשות הבעלים כדקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינו יכולים להקדישו ולכך אין שם בעלי' נקרא על החפץ כלל לא מצד הגזלן ולא מצד הנגזל וכל דבר שאין שום שם בעלים עליו לא ניחא להתורה שישתמש למצוה וזהו החילוק בין שאול לגזול:

(ב) והנה מסברא נראה לי אף דבגזלן אין הנגזל יכול להקדישו מ"מ בשואל שלא מדעת אע"ג דהוא נמי גזלן מקרי מ"מ הבעלים יכולי' להקדיש החפץ דאכתי ברשות הבעלים הי' לגמרי דהא אין בדעתו לגזול החפץ לעולם ח"ש רש"י ד"ה ואי אינו נגזלת וכל הימי' ברשות בעליה הי' כלומר דכיון דאין דעתו לגזול הו"ל ברשות בעלי' ומצי הבעלי' להקנות לו וכן משמע בס' שטמ"ק למס' ב"ב פ"ז ע"ב עי"ש וא"כ בשואל שלא מדעת הרי החפץ הי' עומד עכ"פ ברשות הבעלים ולכך אמרי' שפיר אע"ג דבגזלן דעלמא אינו יוצא היינו משום כיון דהחפץ אינו ברשות שום אדם בעולם לכך לא מהני למצוה משא"כ בשואל של"מ אמרי' כיון דהחפץ הי' ברשות בעלי' עדיין מסתמא הבעלים מקני' לו שיוכל להשתמש בו ויצא ידי חובת מצוה. ואע"ג דבשואל של"מ כה"ג לא שייך לומר ניחא לי' לאיניש דלעבד מצוה בממוני' כיון שתקף בו והוציאו והוא עומד לנגדו בחזקה ובזרוע רמה ל"ש הך סבר' דניחא לי' לאינש מ"מ מטעם אחר י"ל דבשואל שלא מדעת ניחא להו לבעלי' שישתמש בהחפץ דהנה אע"ג דגזלן חיי' באונסי' משעת גזילה היינו משום דרוצה לגזול לגמרי לכך נתחייב מיד וכן שואל משעת משיכה הי' משום דהבעלי' נתנו לו אדעת' שישתמש לכך בהך הנאה שמותר להשתמש בו חייב באחריותו משא"כ בשואל שלא מדעת כ"ז שלא נשתמש אינו חייב באחריותו וכן משמע במס' ב"מ מ"א ע"ב בתוס' ד"ה חדא עיי"ש ואע"ג דקיי"ל דשליחות יד א"צ חסרון מ"מ בעי' שישתמש בי דווקא וכן איתא בס' מחנה אפרים להל' גזילה סי' י"ח עי"ש ועיין בס' דברי חיים להגאון ר' אלעזר איוערבאך בדיני שומרי' סי' ח' עיי"ש היטב וא"כ כיון שלא נתחייב באחריות בלי שישתמש בו א"כ מסתמא ניחא להו לבעלי' שישתמש כדי שיתחייב באחריותו ולכך בשואל של"מ אעפ"י דנקרא גזלן היינו בשעת לקיחת החפץ הוי כגוזל אבל השימוש אמרי' דניחא להו לבעלים במה שהי' משתמש כדי שיחייב באחריותו. ואחד מהתלמידים עוררנו דהכא יצטרך לשלם לבעלי' כיון שתקף אותו והוציאו מסוכתו חייב לשלם י' זהובים משום ביטול מצוה כמבואר בש"ע חו"מ סי' שפ"ב אמנם היינו דווקא אם זה שחוטף המצוה עשה מצוה אבל במה שמבטל חבירו מן המצוה והוא נמי לא עשה מצוה אינו חייב לשלם ועי"ש היטב בחו"מ וא"כ ממילא הכא ניחא להו לבעלים שהגזלן יצא ידי חובת מצוה כדי שיצטרך לשלם לו משא"כ אם לא יצא ידי חובת מצוה לא יהי' עליו חיוב תשלומין. ולפי"ז מדוייק נמי מה שנקט שתקף את