תבונה ט

הפחמין וע"ש במקור חיים ובוודאי לרבנן אפילו להגירסא מפרר וזורה לרוח וגו' ולא אף מפרר וכו' ג"כ ההסבר הוא דכונת התורה היא דהחמץ לא יהיה בהעולם וכן לר' יהודא ההסבר הוא דכונת התורה הוא דהחמץ לא יהיה בעולם רק הם מחולקים באיזה אופן יהיה הביעור מן העולם דר"י סובר דרק באופן של שריפה יהיה הביעור מן העולם והחכמים סוברים דבאופן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים היינו בקבורת הדבר יבוער הדבר מן העולם היינו דר"י סובר דהחמץ הוי מהדברים הנשרפים והחכמים סוברים דחמץ הוא מהנקברים אבל זאת תרווייהו ס"ל דכונת התורה הוא דהחמץ לא יהיה בעולם וא"כ נדחה תירוצינו דגם לר"י לפי זה הוא עובר בכל רגע ורגע דהחמץ איתנהו בעולם ואינו שורפו אמ"ע דתשביתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, אך הנראה לענ"ד הוא כי מה שכתב הר"ן הביאור הוא כן דשם צריכים אנו בעבור החולה שיש בו סכנת נפשות ומוכרחים אנו להאכילו בשר ויכולים אנו לעשות זה בשני אופנים או לעבור על איסור שחיטה בשבת או להאכילו נבילה ע"ז קאמר הר"ן כיון דמוכרחים אנו לעשות איסור מוטב לעשות איסור חמור דשחיטה בשבת אבל רק פעם אחד, מהאכיל אותו נבילה ולעבור כמה איסורים על כל כזית וכזית, אבל פה קאמר ר"ע זאת דאיננו יכולים לסבור לשרוף החמץ ביו"ט כי העשה דתשביתו אינו דוחה הל"ת שיש בה כרת דלא תעשה כל מלאכה ומה לי אם עשה אחת אינו דוחה ל"ת שיש בה כרת ואם יהיה פה מ"ע על כל רגע ורגע ידחו הל"ת שיש בה כרת זאת לא שמעינן מהר"ן ובפרט כי בזו הרגע דשורפין את החמץ אינו מקיימין רק פעם אחת מ"ע דתשביתו הלכך האי ראשון בארבעה עשר קאמר כמו ויכל אלקים ביום השביעי ג"כ הפירוש הוא ביום הששי וכן יש עוד מקראות בזה הלשון ואינו שייך זה לסברת הר"ן כלל ודו"ק

רמב"ם הלכות סוכה פרק ו' הלכה ח' וז"ל מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית או חוץ לסוכה ואוכל ה"ז אסור וכאילו לא אכל בסוכה עד שיהיה שולחנו בתוך הסוכה גזירה שמא ימשך אחר שולחנו אפילו בסוכה גדולה ע"ש, והנה בסוכה דף כ"ח ע"א איתא וז"ל מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אמרו להם ב"ה לב"ש לא כך היה מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר אמרו להם ב"ש משם ראיה אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קימת מצות סוכה מימיך ובדף ג' ע"א איתא שם בפירוש התוס' וז"ל, מיהו שמעתין דהתם תימא דהיכי דייק מינה דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום דראיה דמייתי התם בעשה כב"ה מיירי ועוד וכי צריכים ראיה על זה דהיכא דהלכה כב"ה אם עשה כב"ש לא עשה ולא כלום, וצ"ל דאיצטריך התם לאיתויי היכא דב"ה מחמירין מדרבנן וב"ש מוקמי, ליה אדאורייתא ולא גזרינן אם עשה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו אפילו דאורייתא כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשך את שולחנו וקאמרי לא קימת מצות סוכה מימיך דאפילו מדאורייתא לא קיים ומדב"ש נשמע לב"ה נמצא למידין אנו מדברי התוס' היכא דאינו יוצא בסוכה מדרבנן גם מדאורייתא לא מהני ומהרמב"ם דכותב על דראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית כאלו לא אכל בסוכה משמע דמדאורייתא מהני דלשון כאלו משמע הכי כגון כל הכועס ומשבר כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז כאילו ולא עובד ע"ז ממש והנה נראה במאי פלוגתייהו דהנה יש לחקור אם יוצאין בסוכה של הפקר, והנה זה תליא אם יוצאין בסוכה שאולה דאם יוצאין בסוכה שאולה ג"כ בשל הפקר יוצאין, דמאי נפקא מינה ואם אין יוצאין בסוכה שאולה ג"כ בשל הפקר אין יוצאין, והנה יש פלוגתא בין רבי אליעזר והחכמים אם יוצאין בסוכה שאולה ואם עושין סוכה בחולו של מועד שם דף כ"ז ע"ב דרבי אליעזר סובר אין עושין סוכה בחוש"מ ואין יוצאין בסוכה שאולה וחכמים סוברים דעושים סוכה בחוש"מ ויוצאין בסוכה שאולה דר"א מפיק דאין יוצאין בסוכה שאולה מחג הסוכות תעשה לך ולא שאולה וחכמים נפקו מהאזרח דיוצאין בסוכה שאולה ועם האזרח מאי עביד ר"א לגר שנתגייר בחוש"מ דיוצא בסוכה ורבנן לא צריכי לגר שנתגייר דכיון דעושה סוכה בחוש"מ אפילו ישראל לכן ה"ה גר דבמאי גרוע הוא אבל ר"א סובר דאין עושין סוכה בחוש"מ לכן צריך רבוי דהאזרח לגר שנתגייר וכיון דלעיל בדף ט' סובר ב"ש דאין עושין סוכה בחוש"מ א"כ צריך להאזרח לגר שנתגייר דיוצא בסוכה וא"כ סבר ב"ש דסוכה שאולה פסולה ואין יוצאין בה וב"ה יסבור דסוכה שאולה כשרה כרבנן וא"כ ה"ה בסוכה של הפקר דלב"ש פסולה ולב"ה כשרה וא"כ כיון דמדרבנן ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית פסול א"כ נימא דרבנן הפקירו הסוכה כדי שלא לצאת בה מטעם הפקר ב"ד הפקר כדאיתא ביבמות דף פ"ט לכן סובר ב"ש דאין יוצאין בה כיון דסוכה של הפקר סובר ב"ש דאין יוצאין וא"כ נהי דפסקינן כב"ש דאין יוצאין אם ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בביתו דלמא אתי למימשך אבל בסוכה שאולה נפסוק כב"ה דהלכה כב"ה בכל מקום וא"כ בסוכה של הפקר יוצאין ולכן כתב הרמב"ם כאלו לא ישב בסוכה כיון דסוכה של הפקר כשר אך מ"מ מדרבנן פסול אם ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולכן כותב כאילו לא ישב בסוכה אבל התוס' לשיטתיה דסוברים ביבמות פרק האשה רבה דף פ"ט ע"ב בד"ה שהפקר ב"ד הפקר, דאם רבנן מפקירים את הדבר לזמן ואח"כ יכנס הדבר בחזרה לרשותו לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר וא"כ ה"נ גבי סוכה צריכים אנו לומר דהפקירו החכמים הסוכה רק לזמן ישיבתו בה היינו על חג הסוכות אבל אח"כ כשיכנס לבית לא הפקירו דלמה צריכים הם להפקיר כשיכנס לבית וא"כ בכי האי גוונא סבר התוס' דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר ולכן הוצרכו התוס' לטעמא דכל דבר דמדרבנן לא מהני גם מדאורייתא לא מהני כדלעיל בדף ג' שם בתוס' הנ"ל ודו"ק

רמב"ם פרק רביעי הלכה א' מהלכות אישות וז"ל ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קדש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין ע"י כולן מדעתן ע"ש, מקורו מהא דאיתא בקידושין