תבונה ח

היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת עכ"ל, ובהלכות ממרים פ"ד איתא שם לגבי זקן ממרה בהלכה ב' ז"ל אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כיצד וכו' ע"ש ובהלכה ג' ז"ל ואם לא תביא המחלוקת לידי כך הרי זה פטור חוץ ממצות תפילין בלבד כיצד וכו' וחיוב זקן ממרא על דבר זה הלכה מפי קבלה אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר פסול וזה אומר כשר זה אומר יצא ידי חובתו וזה אומר לא יצא זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה ה"ז פטור מן המיתה וכן כל כיוצא בזה ע"ש והנה קשה גם גבי ציצית אם הזקן ממרא יכשיר מה שהבית דין הגדול יורו שפסול ונמצא הנושא טלית כזו הוי ליה טלית שאינה מצויצת כהלכתה ואם יוצא לרה"ר בשבת חייב כרת על זדונו ועל שגגתו חטאת וא"כ ה"ל דבר המביא לידי כרת וחטאת ואמאי לא הוי בזה זקן ממרא ואינו חייב מיתה וע"ש בפרק שני מהלכות ממרים הלכה ט' ובכסף משנה בד"ה הואיל בדבריו שם על מ"ש רבינו פה מפי השמועה למדו שזה שאסר הכתוב וכו' קשה ממ"ש פ"ט מהלכות מ"א ומה שמתרץ ע"ז ויכולים לישב ג"כ כאן בדוחק ועדין צ"ע

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג' הלכה ט' איתא שם וז"ל מי שיצא מביתו קודם ששת הביעור לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו וכו' ע"ש וע"ש במגיד משנה ובכ"מ הטעם משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ע"ש, ועיין באורח חיים הלכות פסח סימן תמ"ד סעיף ז' ועיין במ"א שם וז"ל יבטלנו בלבו דבמקום מצוה אוקמוה אדאורייתא, ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ששית ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד וכן משמע ברמב"ם, משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך וגו' ע"ש ומאי דכתב המ"א דכן משמע מהרמב"ם הוא משום דכתב הרמב"ם בלשונו הזהב מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה משא"כ בלשון הב"י בשו"ע איתא ההולך ביום ארבעה עשר לעשות מצוה ולא כתב קודם הביעור, אבל הרמב"ם דכותב קודם הביעור משמע דלאחר זמן הביעור דהיינו משעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד והטעם כמו דאיתא במ"א משום דכל רגע ורגע עובר על עשה דתשביתו משא"כ בשאר עשה כמבואר שם, והנה מקשים האחרונים לפום מה דאיתא אצל חולה שיש בו סכנת נפשות דאם הוא צריך לבשר מבואר בטואו"ח סימן שכ"ח דשוחטין לו בשבת ולא יתנו לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה ואיתא בר"ן ביומא הטעם שאין איסור נבילה קיל מאיסור שבת משום דהאוכל נבילה עובר בלאו על כל כזית וכזית שבה אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה לאוין הרבה דנבילה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה ועיין בב"י שם היטב א"כ חזינן מבואר דכדאי לעבור עבירה אחת כדי שלא לעבור על עבירות הרבה אע"פ דהעבירה האחת היא עבירה חמורה והעבירות הרבים המה עבירות קלים מהעבירה המיוחדת א"כ קשה על הא דאיתא בפסחים דף ה' ע"א ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"ש הילכך האי ראשון בי"ד קאמר, ולפי דברי הר"ן לפום שיטת המ"א קשה דיעבור על לאו דלא תעשה מלאכה אע"פ שיש בו כרת כי הבערה לחלק יצאת כמבואר שם כדי שלא יעבור על עשה דתשביתו בכל רגע ורגע ומוטב לעבור עבירה אחת כדי להנצל מעבירות הרבה, והנה לענ"ד נראה לתרץ כי שם קאי הגמ' אליבא דר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה כמבואר שם ע"ש והנה סברת הפלוגתא דר"י והחכמים בדף כ"א ע"א שם דר' יהודא אמר דאין ביעור חמץ אלא שריפה והחכמים סוברים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים צריכים להסביר כן דר' יהודא סובר דהמצוה דביעור חמץ הוא רק שריפת החמץ ורק בזה האופן מקיימין המצוה דהשבתה וזה הוא המצוה דהשבתה שנאמר ע"ז בתורה תשביתו שאור מבתיכם והחכמים סוברים דהמצוה הוא דהדבר לא יהיה בעולם זהו המצוה דתשביתו והוא לבער הדבר מהעולם באיזה אופן שיהיה או בשריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים דאין יכולים אנו לומר כי לר"י ג"כ המצוה דתשביתו הוי לבער הדבר מן העולם ולאו דוקא בשריפה כי מהגמ' מוכח דאינו כן כי בגמ' שם דף כ"ג ע"ב איתא כן א"ל כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו, והנה מפני מה יהא יושב ובטל אם לא מצא עצים לשורפו יפזר ויזרה לרוח או יטיל לים אלא ע"כ דלר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה היינו רק שריפה ולא ד"א דאין מקיימין מ"ע דתשביתו רק באופן דשריפה ולא באופן אחר, וא"כ ניחא קושיתם כי למשל אם היה חיוב להניח תפילין רק פעם אחת בל' יום ולא יותר ולא הניח כל הל' יום בוודאי לא עבר אלא אעשה אחת ולא בכל יום ויום עובר אעשה וכ"כ כאן כיון דאין יכולים לקיים מצות שריפה רק פעם אחת כיון ששורפין רק פעם אחת ואין יכולים לקיים עוד מצות שריפה וא"כ אם אינו שורף לא קעבר רק אעשה אחת דתשביתו ואינה יכולה לדחות הל"ת דלא תעשה מלאכה שיש בה כרת, משא"כ שיטת המ"א לדינא קאמר דאנן פסקינן כהחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים א"כ המצוה דתשביתו הוא דהדבר לא יהיה בעולם וכל רגע ורגע דאינו מבער זאת והחמץ איתנהו בעולם ואינו מבערו קעבר אעשה דתשביתו ולכן בכל רגע ורגע קעבר אעשה דתשביתו ומיושבת הקושיא שפיר דהגמ' דרבי עקיבא קאי לשיטת ר"י והמ"א לשיטת החכמים אבל באמת ז"א דבגמ' דידן גרסינן בדברי החכמים וחכ"א אף מפרר וזורה וכו' מובן דודאי שריפה עדיף אלא דאף במפרר דיו אבל גירסת הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר ועיין במ"א סימן תמ"ה דמביא כן בשם הטור דלרבנן ה"ל מהנקברים דאפרן אסור ומתמה על הרמב"ם שפסק שמותר לשורפו ומביא בשם מהרי"ל דפירוש שורפו וקובר