תבונה ז

והוציא פטור שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה ואצ"ל אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור וכו' ע"ש, וקשה ע"ז שהרי הוא עצמו פסק בפרק י"ד הלכה ד' מהלכות אבות הטומאות וז"ל שרץ שהיה מונח בכלי וכלי צף על פני המים או שהיה וכו' או שהיה מונח על שכבת זרע הצפה על פני המים הרי זה כמונח על הארץ שספיקו ברה"י טמא כמו שיתבאר וכו' ע"ש ותרווייהו משום דבתר כלי אזלינן עיין בשבת דף ה' ע"ב ובנזיר דף ס"ד ע"א דלגירסת הרא"ש אם תימצי לומר לאו בתר כלי אזלינן דלפירושו צ"ל הגירסא כן דאי נימא דהרמב"ם מפרש וגריס נמי כן בוודאי לא אתי שפיר אלא וודאי כדברי הכסף משנה דפסק הרמב"ם הוא מטעם דבתר כלי אזלינן ואעפ"כ קשה דברי הרמב"ם אהדדי כמבואר ע"ש במגיד משנה בהלכות שבת אעפ"כ לא אתי שפיר במה החילוק בין טומאה לשבת ואמאי לא פסק גבי שבת כמו גבי טומאה ובאמת יש לישב זאת בדברי התוס' שם בשבת בדף הנ"ל ד"ה אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ דף ט' ע"ב ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי מתותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך המצניעין חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא וכו' ע"ש ומבואר לך החילוק, אבל באמת נראה לפענ"ד לומר דבלאו הכי לא קשה ולא מידי ולא דמיא אהדדי דהנה גבי שבת טעמא דהרמב"ם הוא מפני דצריכים לעקור ממקום ארבעה קבוע ועומד, וא"כ כיון דהכלי ואצ"ל, לענין שבת אם הפירות בעצמן צפין לא הוי מקום ארבעה קבוע לגבי שבת לכן הוא מיפטר, אע"פ דנימא דהאגוז בטל לגבי הכלי ובתר הכלי אזלינן אעפ"כ בעבור זה לא יוקבע הכלי כי מ"מ הלא הכלי צפה על גבי המים ואין לה קביעות כלל, אבל לגבי טומאה דאם צפה הטומאה עצמה היינו השרץ או המת על גבי המים אינן מטמאין מספק היכא דספק נגע או לא, ואם בתר המת או השרץ לגירסת הרמב"ם עיין בכ"מ אזלינן דהם נקראים הצפים על פני המים אז הוי טהור הספק נגע משום דהטומאה צפה על פני המים, אבל כיון דבתר כלי אזלינן, והכלי היא הצפה על פני המים אבל לא הטומאה עצמה רק הטומאה מונחת בכלי שצפה הכלי על פני המים לכן אינו נקרא טומאה צפה על פני המים ולכן טמא הספק נגע ולכן פוסק הרמב"ם דבתר כלי אזלינן ולא מקרי הטומאה צפה על פני המים ולכן מטמאת את הספק נגע ע"ש היטב ודו"ק

רמב"ם הלכות שבת פרק כ"ד הלכה י"א איתא שם וז"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו, וע"ש במ"מ שכותב נראה משמע מדברי רבינו שכתב כאן דאילו עשאה. קטן מלאכה גמורה דאורייתא מצוה על בית דין להפרישו, ואין כן האמת אלא אפילו עשה מלאכות גמורות ועובר על שאר לאווין שבתורה ג"כ אין ב"ד מצווין להפרישו וזו מסקנת הגמ' לפי הנראה ביבמות פרק חרש דף קי"ד ע"א ואף רבינו עצמו כ"כ סוף הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה כ"ז בבאור ובפי"ב מהלכות אלו בדין קטן שבא לכבות מדעת עצמו שאין ב"ד מצווין להפרישו וכן הוא האמת א"כ צ"ע למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות ולא מצאתי טעם נכון בזה והדבר צריך לי תלמוד, וע"ש בכ"מ דמפרש דמשו"ה נקט הרמב"ם שבות ולא איסור דאורייתא משום סיפא דדבריו דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור עכ"ל, ובאמת זהו דחוק לומר דנקט שבות משום סיפא דדבריו ועיין בטאו"ח סימן שמ"ג דבב"י ג"כ מפרש כן, והב"ח מפרש דקאי הרמב"ם על תינוק שהגיע לחינוך דאז ב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא ורק כאן מטעם שזה איסור דרבנן לכן אין ב"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו זהו דוקא באיסור דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא כיון שמיירי כאן בקטן שהגיע לחינוך ע"ש בדבריו וגם זה הוא חידוש גדול לפרש כן בדברי הרמב"ם ונלע"ד לומר דמקורו של הרמב"ם הוא מהגמ' יבמות פרק חרש דף קי"ד ע"א וכדאוקמא אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן והאוקימתא דאביי הוא על הא דאיתא שם לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק, וע"ש ברשב"א מה שמתרץ ומישב שינוי הלשון בזה, אבל כד דייקינן בלישנא מוכח מהלשון מניחו תולש מניחו זורק הוא באופן דעושה על דעת אביו ורואה שנוח לו בכך ומניחו בזה לעשות לכן דוקא קאי זאת כדאוקמא אביי בעציץ שאינו נקוב ובכרמלית דרבנן אבל באיסורי דאורייתא היכא דעושה על דעת אביו ב"ד מצווין להפרישו וכמבואר זאת ברמב"ם מהלכות שבת פרק י"ב הלכה ז' ע"ש והיכא דאין עושה על דעת אביו אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא וכמו שמבואר ברמב"ם מהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה כ"ז ע"ש אבל היכא דעושה על דעת אביו דוקא באיסור דרבנן כמו שכותב הרמב"ם כגון שתלש בעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו כיון שזה אינו אלא איסור דרבנן וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו כיון שהוא רק איסור דרבנן ולכן בין שעושה מעצמו על דעת אביו אין ב"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו בפירוש לעשות הדבר בשבת כמו דאמרינן בגמ' ג"כ אין שמחין בידו כיון שהוא רק איסור דרבנן, ומבואר ברמב"ם כל הגדרים בזה ומיושב בזה הכל ודו"ק

רמב"ם הלכות שבת פרק י"ט הלכה כ' וז"ל מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל ואע"פ שהן חוטין ארוכין ואע"פ שאינן נוי הטלית מפני שהן בטלין לגבי הטלית ואין מקפיד עליהן בין היו בין לא היו לפיכך היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית אבל טלית המצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסיו כמו האימרא וכיוצא בה ואילו היו חוטי הציצית משאוי