תבונה ו

בו ה"ז אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד, ע"ש ובהראב"ד ז"ל א"א לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת עכו"ם בלבד אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד וע"ש בכ"מ וז"ל ואע"פ שרש"י מפרש כדברי הראב"ד יש מקום לפירוש רבינו, ודבריו סתומים וחתומים, ול"נ דלא גרע ממשמשי עכו"ם זה ופירושו של יד יהיה כמו תשמיש ודו"ק

רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה י' וז"ל קורא אדם את שמע בכל לשון שיהא מבינה והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש, ע"ש ובהראב"ד ז"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש ומי ידקדק אחר פירושו וע"ש בכסף משנה ובמגדול עוז שם. ונ"ל לבאר באמת פלוגתתם בזה דבסוטה דף ל"ב ע"א איתא דכתבו על האבנים את התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב, והנה זה היתה מפי הקב"ה כדכתיב וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב מצוה מפי הקב"ה והנה זה שצריך להיות קריאה תמה ילפינן מולמדתם אותם את בניכם כדאיתא בברכות דף ט"ו ע"ב תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים ולכן שיטת הרמב"ם הוא דכל התורה כולה לגמרי נתבארה בשבעים לשון וגם ק"ש בכלל ולכן צריכים לדקדק בכל הלשונות, אבל הראב"ד ס"ל דרק העשרת הדברות נתבארו ולא יותר ועיין בתו"ת דמפרש כן ואל תתמה על זה כי בעלי התוס' בפירושם על חומש לגבי מלך ישראל שצריך לכתוב שני ספרי תורות ואחת היתה צריכה להיות עמו תמיד בחיקו איתא בפירושם כי אותו ס"ת התלויה בזרועו לא היתה כתובה כולה כ"א עשרת הדברות ולפי שיש מן אנכי עד לרעך תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות קרויה ס"ת ולכן לא נתבארה קריאת שמע ממשה רבינו בשבעים לשון ולכן אינו שייך על זה הציווי דולמדתם אותם את בניכם ולכן פליג על הרמב"ם וס"ל דאינם צריכים לדקדק בכל הלשונות רק בלשון הקודש ודו"ק

רמב"ם הלכות תפלה פרק ד' הלכה ט"ו וז"ל כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כונה חוזר ומתפלל בכונה מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתישב דעתו לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתישב דעתו אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל עכ"ל, ע"ש בלחם משנה, ובכ"מ איתא בזה"ל סוף פרק תפלת השחר דף ל' ע"ב אמר ר' יוחנן אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין לאפוקי ממ"ד התם אין תפלת המוספין אלא בצבור א"ל ר' ירמיה לר' זירא ודלמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה ומדא"ל הכי למד רבינו, שאם התפלל בלא כונה חוזר ומתפלל בכונה וכ"כ הרא"ש ז"ל ושם בהלכה י"ז איתא וז"ל שכור אל יתפלל מפני שאין לו כונה ואם התפלל תפלתו תועבה וכו' ע"ש ושם בפרק ה' הלכה ב' איתא וז"ל חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו וכן הצמא והרעב בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל וא"ל אל יתפלל עד שיאכל וישתה כו' ע"ש ושם בכ"מ איתא בזה"ל כתב ה"ר מנוח והוא שיכול לכוין שאם לא כן טוב שלא יתפלל ובהג"מ שם בפ"ד ס"ק כ' איתא וז"ל כתבו התוס' בכל הני שמעתא אין אנו נזהרין בזמן הזה דבלא"ה אין אנו מכונים כ"כ בתפילה מיהו בשכור שתפלתו תועבה צריכים ליזהר ע"ש והטור והשו"ע בסי' ק"א פסקו דאף בדיעבד באבות צריכים לכוין אלא מ"מ כתבו דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כונה שגם בחזרה קרוב הוא שלא יכוין ולמה יחזור, והנה בענין תפלה צריכה כונה נבוכו בזה כל מפרשי שיטת הרמב"ם ולכן אבאר בע"ה שיטת הרמב"ם ותמצא מבואר כן כד תדייק בלשונו הזהב. דזאת בוודאי לא ניתן להאמר דאם התפלל בלא כונה דהוציא ברכות וש"ש לבטלה דהנה שם בברכות בדף הנ"ל איתא בזה"ל ר"ח בר אבא צלי והדר צלי א"ל ר"ז מ"ט עביד מר הכי אילימא משום דלא כוין מר דעתיה והאמר ר' אלעזר לעולם ימוד אדם א"ע אם יכול לכוין את לבו יתפלל וא"ל אל יתפלל אלא דלא אדכר מר דריש ירחא והנה א"כ קשה איך ר' ינאי צלי והדר צלי אליבא דברי ר"י לרבי זירא דמעיקרא לא כוין דעתיה והלא היה צריך למוד א"ע אם יכול לכוין את לבו והנה המהרש"א שם מקשה קושיא זו באופן אחרת למה לר"ז לתרץ חזי מאן גברא רבא קמסהיד עליה הלא היה רבי זירא יכול לומר לו לדברי עצמו דפריך לר"ח בר אבא ממימרא דרבי אלעזר ומשני דאכתי לא ידע ר"ז ממימרא דרבי אלעזר אבל עכ"פ אם היה בזה איסור בדבר דהוצאת ש"ש וברכות לבטלה לא היה רבי ירמיה פריך ודלמא מעיקרא לא כוין דעתיה איך היה רבי ינאי מוציא ברכות לבטלה, אלא בוודאי דאיסורא ליכא בזה כלל וכלל אלא דלא נפיק בזה בלא כונה תפלת חובה, לכ"נ גם שיטת הרמב"ם מיירי בשלשה גדרים בתפלה שלא בכונה גדר אחד היכא דלא מיכוין בתפלתו סבירא ליה דלא יתפלל כיון דלא נפיק חובת תפלה אבל היכא דהתפלל ליכא איסור בזה אלא דלא נפיק תפלת חובה וצריך לחזור ולהתפלל בכונה אז בזמן ההוא דכונו בתפלתם אבל בזה"ז דאין אנו מכונים בתפלה אין אנו צריכים לחזור ולהתפלל דתפלת חובה בלא כונה לא נפקינן גדר שני היכא דדעתו משובשת ולבו טרוד ומיצרת שם לשיטת הרמב"ם איכא איסור בדבר להתפלל כיון דדעתו משובשת ואפשר לשיטת הרמב"ם היכא דדעתו מטורפת ומשובשת ולבו טרוד ומיצרת אם התפלל הוציא ברכות לבטלה ג"כ ולכן קאמר הרמב"ם דאיכא איסור בדבר להתפלל היכא דדעתו משובשת, וגם בזה אין אנו בזה"ז נזהרים דאם כן לא נתפלל לעולם, כי עול הגלות משבשת דעתינו ומטרדת ומיצרת לבבינו כל היום והגדר השלישי היכא דהאדם שכור דאם התפלל תפלתו תועבה וזה גם אנו צריכים ליזהר ובזה מבואר לשון הזהב של הרמב"ם על נכון ודו"ק

רמב"ם הלכות שבת פרק י"ג הלכה ד' וז"ל אבל אם היה כלי צף על גבי מים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מן הפירות