תבונה ה

למלקות או לא היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזור וכו' ע"ש בתוס' וז"ל ולא הוי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות, דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר, ובאמת הדק היטב זה דחוק קצת דאיך יחשב זה כמעשה הלא זאת רק בשלילה זה שאינו יוצא משם, ומעשה צריכה להיות בחיוב, אבל בסברת הרב המגיד ניחא דכיון דאפשר ע"י מעשה לוקה אף היכא דאין בו מעשה וטומאת נזיר ישנו במעשה ומכאן ראיה לדברי הרב המגיד ובזה ניחא ג"כ קושית הלחם משנה על הרמב"ם כיון דהלאו דלא תעשה לך כל פסל וכל תמונה איתא ע"י מעשה לקי אף היכא דלא עשה מעשה, ונקוט האי כללא דהה"מ ויתורץ לך כמה קושיות על דרך זה והוא דהפירוש של לאו שאין בו מעשה הוא אם בהלאו אין בו מעשה בשום אופן במציאות אז לא לקי, אבל היכא דהלאו הוא ע"י מעשה במציאות מלקא לקי אף היכא דעבר על הלאו בלא עשית מעשה ודו"ק והא דאיתא ברמב"ם שם הלכה ג' פרק ב' וז"ל וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה ע"ש נוכל לפרש היינו בדרך שיכול להיות במעשה ג"כ ולמעוטי במחשבה דלא לקי דלא יכול להמצא בו מעשה בשום אופן כמבואר שם להלן ע"ש היטב ודו"ק

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פ"ד הלכה ו' וז"ל נמצאו רובה מעלין אותה לבית דין הגדול וגומרין אותן שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה וכו' ע"ש, והמנחת חינוך תמה ע"ז איך דס"ל להרמב"ם דבעיר הנדחת הורגין גם נשים וטף של העובדים א"כ עיר הנדחת היאך משכחת לה הא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהנה מבואר במכות דף ב' ע"א דעידי בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה משום דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו ויעו"ש בתוס' ד"ה בעינן דה"ה דדרשינן לו ולא לאשתו א"כ כאן אם עדים יעידו על עיר הנדחת דהורגין גם הנשים והטף של העובדים ואם יזימו אותם בודאי לא נהרוג הנשים והטף של הזוממים דועשיתם לו ולא לאשתו ולזרעו וא"כ ממילא לא יהרגו הזוממים משום דבעינן כאשר זמם וליכא א"כ הדר הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה והניח הקושיא בצע"ג, ונ"ל לפרש כל הסוגיא דשם וממילא יתורץ קושית המנחת חינוך, דהנה שם בד"ה בעינן מקשה התוס' קושיא זו היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א"כ נפסול להו ומתרץ דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו, ומקשה על זה הגאון ר"ע איגר מהא דאיתא ביבמות דף ס"ח ע"א דר"י סובר דכל שאינו פוסל את זרעו אינו פוסל את אשתו ונשאר בצע"ג ובאמת הדרך הנכון בזה הוא, דהנה איתא שני גדרי פסולין גדר פסול משפחה וגדר פסול הגוף פסול משפחה הוא כגון ממזר וכדומה פסול הגוף הוא פצוע דכה וכרות שפכה וכדומה והחילוק בין זה לזה הוא דפסול משפחה אסור ליקח כשרות ולהיפוך מותר ליקח פסולות כגון ממזרת, נמצא דשני דינים על פסולי משפחה האיסור בכשרות וההיתר בפסולות אבל פסול הגוף אין בו אלא גדר אחד האיסור בכשרות אבל כמו כן אסור ליקח הפסולות ודאית כמו ממזרת לשיטת הרמב"ם כמבואר בהלכות איסורי ביאה פט"ז הלכה ב' ע"ש א"כ ההיתר ליקח פסולות ליכא גביה, ובזה מתבאר הגמ' דמכות דף ב' שם דהעדים שבאו להעיד עליו דהוא בן גרושה או בן חלוצה מה הם רצו לשויה ולפעול בעדותם לשוויה פסול משפחה ולאסור אותו בבת כהן ולהתירו בחללה, אבל אם העדים יוזמו מה יפעול בהם דין הזמה רק לשוויה להם עונש דפסול הגוף, וא"כ לא תתקיים בהם הדין דכאשר זמם לעשות, דהנה כתיב ועשיתם לו כאשר זמם צריכים לקיים כאשר זמם ממש וזאת לא תתקיים פה והראיה דזרעם לא יופסל, והם רצו לפסול גם את זרעו של הבן גרושה או הבן חלוצה, ומפני מה זאת רק הוא משום שהם בעדותם על האיש עושים אותו לפסול משפחה והם נעשים בהזמתם רק פסול הגוף וא"כ איננו מתקיים הכאשר זמם ממש, ולכן אין אנו יכולים לקיים בהם דין הזמה אלא במלקות וזאת פירושו של לשון הגמ' אמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ופה הלא לו ולא לזרעו דרק פסול הגוף הוא ואם נפסול לדידיה ולא נפסול לזרעו בעינן כאשר זמם לעשות ממש וליכא ע"ש היטב וא"כ מתורצת קושית התוס' דאפילו לגבי מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כ"א לפוסלו אעפ"כ לא יקוים הכאשר זמם ממש בהם דהם רצו לעשותו פסול משפחה ולאסור אותו בכשירות ולהתירו בפסולות והם לא יהיו רק פסולי הגוף ויאסרו בודאי ליקח פסולות כמו כשרות וא"כ לא תקוים בהם הכאשר זמם כדביארנו, במה כל הדברים אמורים היכא דאין מתקיים הכאשר זמם בהם ממש לגבי עדותם שהעידו כי הם בעדותם רצו להעיד ולעשות בעדותם בהאיש יותר חיובים ממה שתתקיים בהם זה לא יהיה הכאשר זמם ממש, משא"כ היכא דהיינו שני עדים מחייבין עשרה בני אדם מיתה וא"כ הכאשר זמם לא יהיה נכון דהם רק שנים ואם הם יוזמו לא יחויבו מיתה רק שנים והם בעדותם רצו לחייב מיתה עשרה בני אדם זאת בודאי אינו שייך לומר, כי הכאשר זמם צריכים לקיים באיכות ממש אבל לא בכמות והנה גבי עיר הנדחת טעמו של הרמב"ם דמחייב גם הנשים והטף מיתה הוא מפני הגזיה"כ מריבוי דאת יושבי העיר שנכללו גם הנשים והטף בכללם וא"כ בעדותם הם רוצים לחייב מיתה את האנשים גם את הנשים והטף, כמו הנדחין בעצמן ודמי לעדים שמעידין על אנשים ונשים וטף שמחויבים כל אחד ואחד מיתה דמקיימים בזה כאשר זמם בהריגתם של העדים אף אם לא נהרוג הנשים והטף שלהם דמה שהורגין את הנשים והטף של עיר הנדחת הוא חיוב בפני עצמו עליהם ממש ואינו נצמח מחיובן של האבות כמו גבי עדות דב"ג או בן חלוצה רק זאת חיוב בפני עצמו מגזירת הכתוב, והראיה דאם לא היו בתוכה אינן נהרגין וכמבואר זה ברמב"ם שם ע"ש א"כ חזינן דאינו נצמח החיוב מהאבות רק חיוב בפני עצמו הוא מגזיה"כ וא"כ מתקיים הכאשר זמם בזה שהורגין את העדים ואינה נקראת עדות שאאי"ל ודו"ק

רמב"ם הלכות עכו"ם פ"ח הלכה ג' וז"ל השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה