תבונה מד

להגר"א ז"ל אמר כי גם על זה רמזה לנו התורה בפ' תצא ע"ש בהפסוקים כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה וכו' לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר וכו' כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה והנה קשה הרבה קושיות בקרא בתחילה אמר וילדו לו בנים האהובה והשנואה משמע בתחילה ילדה האהובה ואח"כ השנואה ואח"ז אמר והיה הבן הבכר לשנואה ומה זה שכתבה תוה"ק לא יוכל לבכר את בן האהובה מהיכא תיתי שיוכל לבכר עד שהצטרך להזהיר שלא יוכל לבכר מה שלא מצינו כזה ברוב המצות וכן מדוע קרא אותה שנואה לפי פשוטו של מקרא והא לא תשנא וכו' כתיב ומדוע פירשה לנו התוה"ק הטעם בזה יותר מברוב המצות כי הוא ראשית אונו, אלא ודאי שהכל נרמז באורייתא וכמו הספור דלעיל שהגרושה תכונה בשם שנואה כי אסור לגרשה עד שנמצא בה וכו' והשניה שלקחה תחתיה תכונה בשם אהובה ובאופן זה יחפוץ הבעל לבכר את בן האהובה השניה על פני בן השנואה היינו בן המגורשת ולתת לבן השניה פי שנים וטעמא יען הוא נולד בתחילה ע"כ צותה תוה"ק כי לא יוכל לבכר וגו' כי אם את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים אף שנולד אח"ז ופירשה תוה"ק הטעם כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה כי אחרי זמן ההריון היינו הראשית אונו אזלינן ולא אחרי הלידה והראשון בן השנואה יקח פי שנים ודו"ק

רמב"ם הלכות עדות פרק י"ז הלכה ז' ז"ל השוכר עדי שקר להעיד לחבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים עכ"ל, ומדסתם הרמב"ם ולא פירש להדיא דאי תפס לא מפקינן מיניה יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם כשיטת המהרש"ל דמביא הש"ך בהלכות עדות סימן כ"ח סעיף א' בשם הרש"ל דרק בקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה ולא בשאר דברים ובתומים הקשה מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ב ע"א דרבא איגנבו ליה דכרי במחתרת אהדרינהו ניהליה ולא קיבלם הואיל ונפק מפומיה דרב דבדמים קננהו והקשו התוס' הא מחויב לצי"ש ותירץ דחשבו דמחויבים להחזיר מצד הדין ואי לאו דמחויבים מצד הדין לא החזירו לו והלא הכא נתפסה ואמאי אהדרינהו כיון דבקים ליה בדרבה מיניה מחויב לצי"ש והכא מהני תפיסה ע"ש שדחק והנתיבות תירץ דמצד הדין תפיסה אסור דהא הטעם דתפיסה מהני כתב הש"ך בסימן כ"ה ס"ק ב' דהוא משום דעביד אינש דינא לנפשיה וכיון דהב"ד אסור לו לתפוס ג"כ לו אסור לתפוס אלא דמהני תפיסתו ורבא לא יעבור אפילו על איסור כל דהוא והנה צריכים להבין טעם המהרש"ל מפני מה דווקא בקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה ולא בשאר דברים ואמרתי בדרך ההסבר דהנה יש שתי גווני בהדין דלצי"ש אופן אחד היכא דהדין עושה את הלצי"ש כגון בקים ליה בדרבה מיניה מצד שכלינו היינו אומרים שאע"פ שקים ליה בדרבה מיניה מ"מ הוא מחויב לשלם את ההיזק אשר הזיק בשעה שנתחייב מיתה כי מה לו להניזק לסבול בעבור שהמזיק עשה עבירה דמחויב מיתה בעבורה הלא לו נחסר הדבר אלא זאת דינא דרחמנא היכא דקים ליה בדרבה מיניה הוא פטור על הזיקות שעשה בשעת מעשה אבל מצד לצי"ש הוא מחויב לשלם כשכלינו נמצא דהדין עושה את הלצי"ש אופן ב' היכא דהלצי"ש עושה את הדין כגון היכא דגזל מאחד מחמשה בני אדם דמחלוקת ר"ט ור"ע בב"מ דף ל"ז ע"א אם מחויב לצי"ש ולהחזיר לכל אחד ואחד או לא ואי נימא כהמ"ד דמחויב להחזיר לצי"ש לכל אחד ואחד התם מצד הדין אינו מחויב להחזיר לכל אחד ואחד אלא הלצי"ש עושה את הדין המחויב להחזיר לכל אחד ואחד אע"פ שלא גזל אלא מאחד ולהכי כתב הרש"ל דדווקא גבי קים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה ולא בשאר דברים דגבי קים ליה בדרבה מיניה הדין עושה את הלצי"ש משו"ה מהני תפיסה אבל בשאר דברים דהלצי"ש עושה את הדין לא מהני תפיסה אלא אם החייב מחזיר מדעת עצמו לצאת י"ש מוטב אבל לתפוס לא מהני ומשו"ה לא קשה מרבא דנהי דהתם מפטר מלשלם משום דקים ליה בדרבה מיניה אבל לא דמי לשאר קים ליה בדרבה מיניה דקים ליה בדרבה מיניה דבכל מקום דמיפטר לא משום דקים ליה בדרבה מיניה קנה את התשלומין אלא מחויב הוא לשלם אלא משום דאין עונשין בשתי רשעיות ומשו"ה מהני תפיסה כי התפיסה אינו עונש דידן אלא עונש דהניזק ומשו"ה מהני התפיסה הכלל היכא דהדין עושה את הלצי"ש מהני תפיסה אבל גבי רבא הלא בדמים קנה את הגניבה וזאת מין קנין דבדמים קננהו כמבואר במפרשים והראיה דאליבא דרב קיימינן דאפילו הכלים של הנגנב הם בעין ג"כ פטור מן התשלומין ולכן מצד הדין הוא פטור אלא דהלצי"ש עושה את הדין ולכן לא מהני תפיסה ולכן רבא לא רצה לקבלם ע"כ ודו"ק

, רמב"ם הלכות עדות פרק י"ח הלכה ז' ז"ל ומה בין הכחשה להזמה ההכחשה בעדות עצמה וכו' וההזמה בעדים עצמן וכו' כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה מפלוני ביום פלוני במקום פלוני ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה הינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"ם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכו' ע"ש היטב, ובלחם משנה שם מקשה הלא פה באופן זה הוזמו בעדים כיון שאמרו העדים האחרים ביום זה הינו עמכם ע"ש דמתרץ ומסיים ומפני שהוא סובר כן יש מקום למ"ש דבעינן הזמה לעדים בלבד ולא שישתף עמהם ללוה ולמלוה מובן מדבריו דהרמב"ם סובר דאם יזימו ויכחישו את העדים אין משלמין כאשר זמם וקשה דהרי הרמב"ם לעיל בהלכתא זו פרק חמישי הלכה ט' ז"ל בד"א בדבר שצריך עדים מן התורה וצריך דיינים לדון באותו הדבר מן התורה אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין כיצד אחד שהביא את הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הוא ושנים נותנין אותו לה ונמצא כאילו נטלוהו מב"ד וכן כל כיוצא בזה וע"ש בכ"מ ופה הלא אם יהיה הזמה ממילא יהיה הכחשה ג"כ ולא נקיים בהם כאשר זמם והוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ל"נ דהכי פירושו של הרמב"ם דהיכא דיהיה הזמה והכחשה ג"כ ביחד היינו שתהיה הכחשה מפורשת על המעשה היינו על העדות וההכחשה וההזמה תהיה ביחד אז סובר הרמב"ם דאין נוכל לקיים כאשר זמם משום דכי היכי דישנו הזמה בהדבר על העדים ישנו ג"כ הכחשה על העדות