תבונה מה

ג"כ ולכן סובר הרמב"ם דגבי הזמה אין לך בו אלא חידושו ודיו לקיים הדין דכאשר זמם היכא דאיכא הזמה בלבד ולא היכא דהכחישו את המעשה ג"כ ביחד באמירה חדא מפורשת או משום דהוי עדים מוכחשין המזימין ולכן אין להאמין להזמתן כי המה עוד מוכחשים מהכחשתן כי גבי הכחשה תרווייהו מוכחשין הוה ואין להאמין להם עוד על הזמתן אבל הכא גבי עד נעשה דיין אינו רק הזמה לבד אך ממילא משתמע הכחשה והם מזימין אותן ולא מכחישים לכן שפיר יש לנו לקיים בהם כאשר זמם כי מעיקרא פה הזמה ולא הכחשה והחיוב חל תיכף ומה שאנו מבינים מזה הכחשה זאת אינו שייך להעדים ולהדין דהזמה, ובזה יכולים לתרץ גבי הקושיא מפלוני רבעני וכו' שהוא ואחר מצטרפין להורגו ולשיטת הרמב"ם הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה כי בהזמה יהיה הכחשה ג"כ והוה הכחשה לשיטתו אבל בביאורינו' ניחא כי פה רק הזמה וממילא משתמע הכחשה ולכן לא שייך פה הגדר דיהיה רק הכחשה והוה הזמה וראיה לביאורי הוא מהמשנה למלך שכותב שם אחר כותבי ראיתי בפסקי מהרי"ן לב ז"ל חלק ב' סימן ס"ג שסובר דאית ליה לרבינו דהיכא דאמר עמנו היה הלוה והעדים במקום פלוני דהוה זה הזמה ולדעתי מ"ש רבינו עמכם ועם אלו הוא משום דלא שינו המקום שאמרו באותו המקום שאתם אומרים שם היינו, אבל שינו המקום ואמרו במקום אחר היתם עמנו אפילו שיאמר הלוה ג"כ הוי הזמה וכו' והכריח כן ממאי דאמרינן בפ' מרובה דף ע"ג ע"ב דאפכינהו ואזמינהו ול"נ לתרץ דשאני התם שהם דברים חלוקים שאומר אותו היום עמנו היתם במקום וביום אחר היה הדבר והיה בהיפך וההזמה הוי לחוד וההכחשה לחוד ולכך מהני התם הזמה אע"פ שהיה עמה הכחשה משא"כ וק"ל ע"ש וכמו שלהמ"ל מועלת הסברא שהיה הזמה לבדה מההכחשה לכן מחויבים כאשר זמם לא כ"ש היכא דהיתה רק הזמה והעדים אינם רק מזימים רק אנו עצמינו מבינים מזה ההכחשה בוודאי המה מחויבים לשלם כאשר זמם ודו"ק

רמב"ם הלכות עדות פרק כ"א הלכה י' ז"ל מוציא שם רע על אשתו שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגים חזר הבעל והביא עדים והזים עדי האב הרי עדי האב נהרגים ומשלמין ממון לבעל נהרגין מפני שעדי הבעל נגמר דינם להריגה בעדותן ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן ונמצאו חייבין נפשות לזה וממון לזה וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה פלוני רבע השור והוזמו נסקלין ואין משלמין שורו של פלוני נסקלין ומשלמין דמי השור לבעל השור וכן כל כיוצא בזה, וע"ש בכ"מ דמקשה על הרמב"ם דהא בפרק ח' הלכה י"ב מהלכות חובל ומזיק פסק רבינו כרבא דאמר בהגוזל בתרא ובפרק בן סורר ומורה רודף כשהיה רודף אחר חבירו להרגו ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוי ממון לכל אדם ונפשות לנרדף ואפילו הכי פטור ויש לומר כיון דרודף ניתן להצילו בנפשו הוה ליה מחויב מיתה לכל אדם והוה מיתה ותשלומין לאחד אי נמי דדוקא גבי עדים זוממין ממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד אבל ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה כך תירצו התוס' בפרק אלו נערות והנה באמת תירוץ הראשון של הכסף משנה הוא שיטת הריב"ם ותירוץ השני הוא שיטת ר"ת והוא הביא ראיה מהא דגמרינן בכתובות שאין מיתה ותשלומין מלא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והתם מיתה לאשה ותשלומין לבעל והתוס' בב"ק דף כ"ב ע"ב מדחה ראיתו דאין זה ראיה דע"כ צ"ל דהא חשיב מיתה ותשלומין לאחד כיון שהן גוף אחד דאל"ה למאי דבעי למימר מעיקרא בפ' בן סורר ומורה דף ע"ד ע"א גבי רודף דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב היכי הוה משני ליה לקרא ועוד הביא ראיה דתנן במכילתין דף ל"ד ע"ב דהוא שהדליק הגדיש או שחבל בחבירו בשבת פטור דקים ליה בדרבה מיניה אף על גב דהוי מיתה לשמים ותשלומין לחבירו, ואין זה דיוקא דזה חשיב מיתה ותשלומין לחד ולכן אינו נשאר כי אם תירוץ הראשון של הריב"ם אבל על תירוצם הלא קשה איך אמרינן דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב הלא כל עיקר דקים ליה בדרבה מיניה ילפינן מדמי ולדות והתם הוה מיתה לזה ותשלומין לזה דמיתה הוא חייב בעד האשה ותשלומי ולדות לבעל ותירוצו כיון דשניהם מחמת גוף אחד חשיב מיתה ותשלומין לאחד דחוק מאד מה בכך דהוה גוף אחד אבל מ"מ התשלומין הוה לבעל ומקרי מיתה לזה ותשלומין לזה וכדי לתרץ זה נקדים עוד רמב"ם אחד מוקשה כי הנה הרמב"ם מהלכות חובל ומזיק פ"ד הלכה ב' ז"ל וכיצד משערין דמי ולדות שמין האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל אם מת הבעל נותנין ליורשין ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי ולדות להאשה והראב"ד כותב ע"ז ז"ל א"א אין דבר זה מחור מן הגמ' וההלכה דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא ליה איהי בגופייהו ה"מ אשת הגר דאין לה יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגווייהו אבל אשת ישראל שיש לה יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל ובמגיד משנה איתא שם ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליה הסוגיא שבפרק דו"ה אינה מכרעת לאחד מן הצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעלה בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר וצ"ע וע"ש בכ"מ ובל"מ אבל באמת שיטת הרמב"ם הוא כן דהרמב"ם ס"ל דהא דזיכתה התורה דמי ולדות לבעל היינו שבתחילה זכתה האשה בזאת אלא דאח"כ זכה הבעל מן האשה ולכן אם מת הבעל נשאר הדמי ולדות להאשה משו"ה ניחא דמקרי זאת מיתה ותשלומין לאחד משום דגם הדמי ולדות הוה מתחילה שייך להאשה אלא דהבעל זכה ממנה ולכן מקרי זאת מיתה ותשלומין לאחד ובהכי ניחא הכל אבל התוס' בב"ק דף מ"ט ס"ל דדווקא גבי גר שייך הדמי ולדות להאשה אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות להיורשים א"כ הרי דעת התוס' דהא דזיכתה רחמנא דמי ולדות להבעל היינו שמתחילה זוכה הבעל ולא האשה זכתה מתחילה ואח"כ זוכה הוא ממנה דהלא משלם להיורשים א"כ שפיר הקשו דדמי ולדות הוי מיתה לזה ותשלומין לזה והוצרכו לתרץ כיון דאתי מכח גוף אחד הוה מיתה ותשלומין לאחד ובהכי מתישבת שפיר הכל ודו"ק.