תבונה מב

מוכר קלתות וז"ל וא"ת נהי נמי דנותן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה כדאמרינן בהשואל דף צ"ט וכו' ששכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה מ"מ כיון דיש לה רשות להניח קלתה שם קנוי לה קלתה דכליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סימטא אע"פ שאין סימטא קנוי לו מ"מ הכלי עצמו קונה לו ע"ש הנה מבואר מהתוס' שאינו מפרש כשיטת רש"י מטעם ביטול הכלי אצל הרשות או הרשות אצל הכלי כי באמת קשה להבין הסברא של ביטול כי איך יבטל דבר לחבירו ואיך שייך ביטול הרשות לגבי הכלי לכן מפרש תוס' שלא מטעם ביטול הרשות אצל הכלי יקנה הכלי אלא מטעם שמשאיל לו מקום להניח שם כליו וזאת יהיה כמו שאמר ר' יוחנן כל מקום שיש לו רשות להניח קונה כ"כ כאן כיון שמשאיל לו המוכר להלוקח מקום להניח שם כליו מקרי זאת יש לו רשות להניח שם כליו וקונין לו כליו ולא מטעם ביטול הרשות אצל הכלי ובאמת נאמר ששיטת הרמב"ם ג"כ כמו שיטת התוס' שלאו מטעם ביטול אלא מטעם שיש לו רשות להניח שם כליו ולכן קונין לו כליו כיון שמשאיל את המקום לו ועלתה זאת להגמ' בתיקו ונשאר בספק הדבר כי הגמ' רצתה לפשוט מכמה מקומות שהבאתי ודחי לה הגמ' ומספק אסור להעמיד הכלי ברשות המוכר וכ"כ כליו של מוכר מספק לא יהיו מושאלים להלוקח כי אוקי ממונא בחזקת מרא מספק ולכן אסור לו להניח מספק כליו ברשות מוכר וכמו כן חפציו בכליו של מוכר ומקרי זאת אין לו רשות להניח וכל היכא שאין לו רשות להניח בוודאי לא יחול הקנין ולכן פסק הרמב"ם שבין כליו של לוקח ברשות מוכר ובין כליו של מוכר ברשות לוקח לא יקנו להלוקח כמו שפירשתי אבל זה ודאי היכא שמשאיל לו מקום המוכר או משאיל לו כליו להלוקח בודאי יחול הקנין כיון שיש לו רשות להניח שם ודו"ק

רמב"ם הלכות מכירה פכ"ג הלכה ג' ז"ל מכר עבדו לקנס שאם יונח או יומת יהיה הקנס ללוקח ה"ז ספק לפיכך לא קנה ואם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל, ומשום דהיא בעיא דלא איפשיטא בגיטין דף מ"ב וקשה ממ"ש בהלכות שאלה ופקדון פ"ח ז"ל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם כו' כל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק כו' לפיכך חולקין עכ"ל וקשה מ"ש כפל מקנס, ונ"ל לומר בדעת הרמב"ם דחלוק בין חיוב כפל לשלשים של עבד דכפל נהי דמדינא הוא חייב בתשלומי כפל דכן הוא גזיה"כ דמתחייב בעד הגניבה בתשלומים אלו מ"מ דמי החפץ מיהא לא מיקרי ורק הקרן הוא דחשיב דמי החפץ הנגנב אבל הכפל חיוב חדש הוא ולא דמי הגניבה משא"כ הך חיובא דל' של עבד כיון דחזינא דמיפטר עי"ז מתשלומי דמיו כמבואר בסוגיא דב"ק דף מ"ג דבמקום דליכא חיוב קנס איכא חיוב דמים וחיוב קנס הוא שפוטרן מחיוב דמים א"כ חזינן דגזיה"כ של חיוב קנס הוא ג"כ שהשלשים שקלים יהיו בתורת דמיו של העבד ולפי זה ניחא דעת הרמב"ם דבאמת אם באנו לדון ולחקור בגוף החפץ למי הוא שייך אם להמוכר או להלוקח הרי פשיטא דבעלים הראשונים חשיבי מוחזקים בו והא דכ' הרמב"ם דהכפל מוטל בספק וחולקין היינו משום דבחיוב כפל אין הוא מוחזק יותר מחבירו כיון דהכפל עוד לא היה תחת יד אחד מהם קודם ולכן חולקין וע"כ ס"ל להרמב"ם דכ"ז הוא בחיוב כפל דחיובו הוא בתורת חיוב תשלומין חדש אבל לא בתורת דמים של החפץ ולהכי אין חזקתו בהחפץ מועיל לענין חיוב הכפל מה שאין כן חיובא דל' של עבד דדינו הוא שהוא חשוב דמים של העבד גופיה לכן מועיל בו גם דין מוחזק של העבד וכל שהעבד בחזקתו והוא המוחזק ביה גם תשלומי דמיו דכותיה ושייכים הם מספק להמוחזק ולהכי דיינינן ביה דין דהמוציא מחבירו עליו הראיה זו היא שיטתו ודו"ק

רמב"ם הלכות שכירות פ"י הלכה ד' ז"ל המוליך חטין לטחון וכו' בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם דמיהן מפני שהן נושאי שכר לפיכך אם היה טבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואם אינו מומחה אע"פ שהוא בחנם חייב לשלם וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראיתו ולא יראה לאחרים טבח שעשאה בחנם וניבל וכן שולחני וגו' עליהן להביא ראיה שהן מומחין ואם לא הביאו ראיה משלמין, ובמגיד שם איתא בזה"ל על המראה דינר לשולחני זו סברת הרבה מפרשים ז"ל דבשכר אפילו בקי ואינו צריך להתלמד חייב דומיא דטבח אומן ואע"פ שבגמ' לא נזכר בראית המטבעות חילוק בין בשכר בין בחנם אבל הרשב"א ז"ל נחלק עליהם ואמר שהבקי הגמור בראית המטבע פטור אפילו בשכר ושאינו בקי כ"כ אפילו בחנם חייב ונתן טעם להפריד בין טבח לשולחני לפי שמלאכת השחיטה דבר תלויה באומן ידים ואפילו אומן בקי יתקלקל לעתים אם לא שיכוין מלאכתו היטב ולפיכך אינו כאנוס וכיון שיש לו שכר חייב אבל ראית המטבעות שהוא תלוי במראית עינים והבקיאות בצורות כל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה וכשהוא טועה הוא אונס גמיר וש"ש פטור מן האונסין וזהו שלא הזכירו בגמ' חילוק בשולחני בין בחנם לבשכר אלו דבריו ז"ל עכ"ל וחקרתי באופן שלאחד נזדמן מציאה לקנות זהב הרבה במקח הזול אבל הוא לא ידע מציאות הזהב אם טובה היא ואמיתית אם לא והלך לאומן מבין אחד ע"ז וספר לו המעשה ושאל ממנו שיאמר לו אם הזהב היא טובה יתן לו חלק בהריוח שיגיע לו מזה וא"ל בל יקנה ועליו הוא סומך לגמרי ואמר לו שהזהב היא טובה ואמיתית וקנה על סמך דבריו ואח"כ נמצא שהזהב היא לא טובה ואינה אמיתית והפסיד בזה העסק ועכשיו תובע הוא את המבין לד"ת והמבין הביא עדים על עצמו שהוא מומחה גמור בזה העסק והוא יודע בזה היטב אך אונס גמור בזה היה שטעה והנה לכאורה זהו פלוגתת הרמב"ם והרשב"א בזה דלהרמב"ם הוא חייב ולהרשב"א הוא פטור אבל באמת זה אינו דבאופן כזה הוא פטור אפילו להרמב"ם ג"כ כי הרמב"ם גבי שולחני מיירי שנתן לו שכר בעד ראיתו את המטבע באיזה אופן שיהיה הוא שלם לו בעד טרחתו לראות המטבע