תבונה מא

לפשוט שם מהא דתניא וכו' ואי אמרת המוכר עבדו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן בקנסא אלא ע"כ דאינו מכור וקשה מה בכך דאינו מכור מ"מ יש לו בעצמו שוויא של קנס דאם יהרגנו יתנו לבעליו קנס ואמאי לא מקרי קנין כספו ע"ש היטב אלא ע"כ מוכח כיון דאינו מכור אע"פ דיש לו בעצמו שיווי של קנס אפ"ה מקרי אינו שוה כלום ואינו מקרי קנין כספו וההסבר כמו שביארנו משו"ה פסק הרמב"ם דאין דמים לב"ח כיון דאינו יכול למכור א"ע בעבד ואע"פ דיש לו בעצמו שוויא של עבד דיכול לעשות מלאכה דשמא לא יהיה מלאכה לו לעבוד אח"כ כמו גבי עבד בפרק השולח משו"ה פסק הרמב"ם דנזק וכן דמי ולדות הוה קנס כיון דאין דמים לב"ח ס"ל וכמו שביארנו אבל ר"מ יכול לסבור דיש דמים לב"ח משו"ה הוה דמי ולדות ממון ולא קנס וליכא למילף מינה על קנס משו"ה אמר דגבי קנס לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה, והנה בהמניח דף ל"ג ע"א גבי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן גבי תם שחבל באדם קאמר בגמ' ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה אבל ריפוי ושבת אימא ליתן ליה קמ"ל ודחקו המפרשים מ"ש צער מריפוי ושבת אך לפי זה יש לתרץ דרבנן ס"ל דנזק וצער הוה קנס משו"ה אמרינן דוקא בצער לפטור אבל בריפוי ושבת אימא ליחייב א"כ איכא סיעתא דרבנן סברי דצער הוה קנס משו"ה פסק הרמב"ם בצער הוה קנס דלא כתנא דר' אושיעא והטעם דס"ל דצער הוה קנס הוא משום דצער הוא כאב נפשי ולא חסרון ממון דליחייב לשלם בעד זה ממון ומשו"ה פסק הרמב"ם בצער הוה קנס כרבנן דהמניח אבל בושת פסק הרמב"ם דממונא הוא ולא קנסא כדאיתא בכמה דוכתין דבושת הוה ממונא אלא מילתא דלית בה חסרון כיס כדאיתא בתוס' המניח דף כ"ז ע"ב דלא עבדינן שליחותייהו אבל בא"י דיינינן ליה ומגבינן ליה אפילו הודה מעצמו ומיושב בזה שיטת הרמב"ם על נכון ודו"ק

רמב"ם פרק רביעי הלכה ב' מהלכות מכירה ז"ל כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות הלוקח עכ"ל, וע"ש במפרשי הרמב"ם שם ומקודם נוכיח סתירת הרמב"ם והוא כי הנה בב"ב דף פ"ה ע"ב וז"ל בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לוקח או לא ומפרש הרשב"ם קנה לוקח כאילו נתן לתוך רשותו של הלוקח או לא קנה דרשות עיקר והכלי בטל אצל הרשות והאיבעיא הוא בכליו של לוקח ברשות מוכר ואיך יהיה הדין להיפוך בכליו של מוכר ברשות לוקח והנה לקמן באותו עמוד איתא בגמ' אלא פשיט לה מהא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר ומדרישא בכליו דמוכר סיפא נמי בכליו דמוכר אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח וכו' ע"ש ומפרש הרשב"ם ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח לדידך דאזלת בתר כלי ולא מבטלת ליה אצל הרשות שהוא בתוכו א"כ אמאי קנה לוקח בקבלת המוכר אלא וודאי בתר רשות אזלינן ולא בתר כלי וכו' ע"ש א"כ חזינן דאי בתר רשות אזלינן א"כ צריך להיות שכליו של מוכר ברשות לוקח יקנו ללוקח כיון שהכלים בטלים לגבי הרשות ואי בתר כלי אזלינן ולא מבטלינן הכלי אצל הרשות א"כ צריך להיות שכליו של לוקח ברשות מוכר יקנו ללוקח כיון שאינם בטלים לגבי הרשות ע"ש היטב וכן לקמן אמר רבא ת"ש משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולים לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר כלומר שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פירקן ופסק דקנה כיון דקנה רשות קודם מדידה ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקין של המוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כ"ש וכל שכן דכליו של לוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את הכלי של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהן עד עתה א"כ ג"כ חזינן דאי הכלי אינו בטל לגבי הרשות כליו של לוקח ברשות מוכר יקנו ללוקח ואי הכלי בטל לגבי הרשות כליו של מוכר ברשות לוקח יקנו להלוקח ע"ש ודו"ק וכן בדף פ"ז ע"א ע"ש וז"ל מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת מדה למוכר מדה דלוקח היא וא"כ יכולים למיפשט אנו דהכלי בטלה אצל הרשות ואלא מדה דמוכר משנתמלאת מדה ללוקח מדה דמוכר היא ומפרש הרשב"ם בפירוש וז"ל מדה דמוכר היא ואמאי קנה לוקח דהא אפילו אם תימצי לומר דברשות לוקח מיירי הא איבעיא לן לעיל אם הכלי חשיב הפסקת רשות ולא איפשיטא וא"כ תיפשוט ממתניתין דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח וה"ה לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר מזה ג"כ חזינן דאם הכלי בטלה אצל הרשות צריך להיות שכליו של מוכר ברשות לוקח יקנה הלוקח ואם להיפוך שהרשות בטל אצל הכלי צריך להיות כליו של לוקח ברשות מוכר יקנה הלוקח א"כ מוכח מכמה מקומות כמו שהוכחתי פה שאם נפסוק שאין כליו של לוקח קונה ברשות מוכר מטעם שהכלי בטלה אצל הרשות א"כ צריך להיות שכליו של מוכר ברשות לוקח יקנו להלוקח ואם להיפוך שכליו של מוכר ברשות לוקח לא יקנו להלוקח מטעמא כי הרשות בטל אצל הכלי א"כ צריך להיות שכליו של לוקח ברשות מוכר יקנו להלוקח כיון שהרשות בטל אצל הכלי וא"כ איך פסק הרמב"ם שני דינים הפכים בנושא אחד שכמו שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות המוכר כך אין כליו של המוכר קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות הלוקח מהיכא תיתי יפסוק הרמב"ם שני דינים סותרים זה את זה ונ"ל לישב דעת הרמב"ם כי הנה האיבעיא של הגמ' אנו יכולים ללמוד או כפירוש הרשב"ם מטעם ביטול הכלי אצל הרשות או הרשות לגבי הכלי או כפירוש התוס' כי הנה בתוס' שם איתא ד"ה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח וכו' וז"ל אף ע"ג דברשות הרבים אמרינן לעיל דלכ"ע לא קנה התם ה"ט משום דלא ניחא להו לבני רה"ר שיניח כליו שם דמאן פייס ומאן שביק אבל ברשות מוכר מיבעיא דאע"ג דא"ר יוחנן דכל מקום שיש לו רשות להניחו קנה דלמא לא אתא למעט אלא רה"ר אבל מוכר שמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו וע"ש עוד בתוס' ד"ה כגון שהיה בעלה