תבונה מ

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה ו' ז"ל הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת ובריפוי ע"פ עצמו וגו' ע"ש, והראב"ד כותב שם וז"ל א"א לא ידעתי למה פטור מאלו וגו' ואינו מחוור שהכל צריך אומד הלכך חייב בכל או פטור מן הכל עכ"ל וכן איתא ברמב"ם מהלכות טוען ונטען פ"א הט"ז וגם שם הראב"ד משיגו וכותב עוד שם ואם מפני שאין דנין חבלות בבבל גם שבת וריפוי ובושת אין דנין וכו' ע"ש אלא מובן מזה דגם בא"י הדין כן לשיטת הרמב"ם והמגיד משנה הקשה עוד דהנה בפ"ק דב"ק דף ד' ע"ב מקשה הגמ' ור' אושיעא אמאי לא תני הני דר' חייא ומשני הגמ' בממונא קמיירי בקנסא לא קמיירי ונזק וצער חשיב ר' אושיעא במנינא די"ג אבות נזיקין אלמא ס"ל להגמ' דהוה ממון ועוד מקשה שם ע"ש והנה עוד יש להקשות על הרמב"ם דס"ל דנזק הוה קנס א"כ הלא צריך להיות דגם דמי ולדות הוו קנס דמה לי זה ומה לי זה א"כ הלא בגמ' בב"ק דף מ"ב מ"ג מבואר דאדם מוריש דמי ולדות לבניו הא אין אדם מוריש קנס לבניו אך זה יש לומר דאינו קושיא כ"כ דתליא בתירוצם של התוס' ב"ק דף ע"ב ע"א ד"ה סיפא דמבואר שם מהתוס' אימתי אין אדם מוריש קנס לבניו ע"ש ותליא זאת לפום ביאורו, ומלבד זה הרמב"ן מביא דאיתא מחלוקת בירושלמי אם אמרינן אין אדם מוריש קנס לבניו אך יותר יש להקשות דהלא קאמרה הגמ' בכתובות דף ל"ד ע"ב אליבא דר' מאיר ושאני הני דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם א"כ מבואר דר' מאיר ס"ל דגבי קנס לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וא"כ לפי דברי הרמב"ם דצ"ל לפום שיטתו דדמי ולדות הוה קנס הלא עיקרא דדינא דס"ל קים ליה בדרבה מיניה ילפינן מדמי ולדות ואם לא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש בדמי ולדות וא"כ הלא מוכח מהכא דאפילו גבי קנס אמרינן קים ליה בדרבה מיניה דהלא דמי ולדות גופא הוי קנס ולא ממון לפום שיטת הרמב"ם ומכל זה קשה מאד להבין שיטת הרמב"ם אם באמת בפירוש הרמב"ן על חומש בפ' משפטים הביא דדמי ולדות הוה קנס וכתב הטעם על דבריו דשמא לא יצליחו ויהיו הולדות נופלים וההסבר ע"ז דאע"פ דמיעוט מפילות כי הרוב יולדות בני קיימא אעפ"כ להוציא ממון מחמת הרוב איננו יכולים כי אין הולכים בממון אחר הרוב קיי"ל בכ"מ ולכן החיוב דדמי ולדות הוה קנס אך קשה דמה בכך מ"מ בעד הספק שמא יהיו בני קיימא הלא נותנים מעות וא"כ זה הזיקו המעות שהיו נותנים לו בעד הספק שמא יהיו בני קיימא אך יש לומר דזה שהזיקו מעות הללו שהיו נותנים לו בעד הספק הוי רק גורם לממון כיון דהם בעצמם אינם שווים מטעם דשמא לא יצליחו א"כ יש לתרץ דהלא הגמ' קאמרה אליבא דר' מאיר ועיין בתוס' ב"ק דף ע"א ע"ב דאפילו בפירושו הראשון דקאמר שם דר"מ לא מחייב בדבר הגורם לממון זאת אינו אלא היכא דאינו שוה לכל העולם אבל הכא גבי ולדות שוה הוא לכל העולם למכור וליקח דמים בעד ספיקו א"כ הוה כממון וחייב משו"ה הוי דמי ולדות ממונא וע"ש בתוס' בפירושו השני דקאמר אבל ממאי דמחייב ר"מ בדינא דגרמי אין להוכיח שיתחייב דו"ה בדבר הגורם לממון ע"ש וההסבר בזה הוא משום דדו"ה אינו נוהג אלא בשור ושה בלבד ובדבר הגורם לממון החיוב הוי לא בעד הדבר בעצמו אלא בעד הגורם לממון הוא מחויב וגורם לממון לא הוי לא שור ולא שה וד"ל נחזור לענינינו לכן כיון דדמי ולדות הוי ממונא לכן גבי קנסא לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה כיון דקרא איירי בממונא ע"כ ליכא למילף גבי קנסא אבל הרמב"ם יסבור בשיטתו דגורם לממון לא הוה כממון בכל האופנים משו"ה הוי דמי ולדות קנס ולשיטת הרמב"ם אפילו גבי קנס אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אך יש להקשות דהנה סתרו התוס' דמשו"ה הוה שורף שטרותיו של חבירו דינא דגרמי משום דכל אדם נותן בעדו מעות א"כ ה"נ נימא דדמי ולדות נקרא דיני דגרמי ואפילו לדידן דקיי"ל דגורם לממון לא הוה כממון מ"מ דמי ולדות הוה ממון ולא קנס משום דהוה דינא דגרמי ולשיטת הרמב"ן דגרמי חייב מדאורייתא קשיא אמאי הוה קנס לשיטתו בעצמו אך נ"ל דהנה באמת יש להבין מה שפסק הרמב"ם דאין דמים לבן חורין כיון דאביי ורבא ס"ל בב"ק דף מ"ג דיש דמים לבן חורין כמו שמקשה קושיא זו הראב"ד על הרמב"ם ועוד יש להבין עיקר מחלוקתם דהני אמוראי ובמאי פליגי אי יש דמים לבן חורין או לא אך י"ל דהנה ב"ח אם ירצה למכור א"ע לא היה יכול משום דרבע עליה איסורא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים ואסור למכור א"ע וגם מחמת איסורא לא יקחנו שום אדם אלא הא דשיימינן לבן חורין היינו משום דיש לו בעצמו שוויא של עבדות שהרי הוא בעצמו יכול לעשות מלאכה כמו עבד ולהרויח לעצמו בעצמו א"כ נראה דבזה פליגי דמאן דס"ל יש דמים לבן חורין היינו טעמא משום דס"ל דכיון דיש לעצמו שויא של עבד משו"ה יש לו דמים ומאן דס"ל אין דמים לב"ח משום דס"ל כיון דשום אדם לא יקחנו משום דהוא אסור למכור א"ע וכן מחמת איסורא לא יקחנו שום אדם משו"ה אין לו דמים והא דיכול להרויח בעצמו לא יוכל להחשב לממון משום דמי יימר דיזדמן לו מלאכה והמלאכה היא דבר שאיננה עוד במציאות ולא באה עוד בעולם לידו וכמו דמאן דסובר דדבר הגורם לממון לא הוה כממון הנה ההסבר הוא כן משום דממון מקרי מה דהוי ממון ושוה ממון לכל העולם ולא ליחידים בעולם או ליחיד ומה דשוויא ליחידים באיזה מציאות שיהיה להם ממון זאת עוד בל יוכל להחשב ממון לכל העולם ומשו"ה בעד הגורם לממון הוא אינו מחויב לשלם כיון דלא הוה ממון לכל העולם ומשו"ה גורם לממון לא הוה כממון כ"כ המ"ד דס"ל אין דמים לב"ח ס"ל דממון מקרי זה דיכולים תו"מ להקרא בשם ממון וליקח בעד זה ממון אבל מה דיכול היות דיהיה מזה ממון ויכול להיות דלא יהיה זה עוד לא מקרי ממון ואין זה ברי היזיקא כי ממון מקרי שיהיה מבורר ושוה לכל ממון ואם לא בזה האופן לא הוה זה ממון ולכן אינו מחויב לשלם ולכן סובר דאין דמים לב"ח והרמב"ם ג"כ ס"ל דאין דמים לב"ח ואיכא ראיה ג"כ כותיה מגיטין פרק השולח דף מ"ג ע"א דאיכא התם אבעיא אם המוכר עבדו לקנס מכור או אינו מכור ורוצה הגמ'