תבונה לו

משיכה בכל החפץ וכן הפירוש אליבא דשמואל אמר לך שמואל אנא דאמרי אפילו כת"ק ע"כ לא קאמר ת"ק אלא בבע"ח דכיון דמיעקרא יד ורגל אידך למיעקר קיימא והיינו כי הרמב"ם סובר אליבא דשמואל כי עיקר דין המשיכה היינו משיכת מקצת החפץ והמשיכה ממקום למקום אינו אלא פרט בהמשיכה ולא עיקר גדר המשיכה ולכן מועיל בזה גם הגדר דאידך למיעקר קיימא והיינו כי הרמב"ם סובר אליבא דשמואל כי עיקר דין המשיכה היינו משיכת מקצת החפץ והמשיכה ממקום למקום אינו אלא פרט בהמשיכה ולא עיקר גדר המשיכה ולכן מועיל בזה גם הגדר דאידך למיעקר קיימא וכמו שנעקר ממקום למקום וכמו שמפרש שם הרשב"ם ע"ש היטב אבל ספינה כיון דלאו אידך למיעקר קיימא אי משיך לה כולה אין אי לא לא כי אע"פ שהיה משיכה במקצת החפץ **(מה שכתבתי שהרמב"ם יפרש אליבא דשמואל כי גבי ספינה מקרי משיכה במקצת בוודאי הפירוש הוא משום דשמואל יכול לסבור ג"כ כרב שגבי ספינה אי נדה לה פורתא נדה לה כולה ומקרי זה משיכה בכל החפץ אע"פ שאיננו צריכים לזה כי מפרשינן להרמב"ם בשיטת שמואל שמשיכת מקצת החפץ ג"כ מהני אבל משיכה ממקום למקום לא יהיה בזה שנדה לה כולה ואליבא דשמואל צריכים משיכה ממקום למקום ואינה מועלת הסברא כיון דנדה לה פירתא נדה לה כולה כן היא שיטת הרמב"ם אבל הראב"ד סובר כי גם משיכה ממקום למקום יהיה בזה ודו"ק.)** אבל ממקום למקום לא היה ולכן לא מהני בספינה אי לא משיך בכולה כי הרמב"ם סובר שמשיכה ממקום למקום מקרי שיוציאנה מכל המקום שהיתה בו כמו שכותב בפ"ג ה"ג כך היא שיטת הרמב"ם בהגמ' ולכן ניחא בזה הרמב"ם בחיבורו הגדול כיון שהוא פוסק כשמואל כי הלכה כשמואל בדיני ולכן פסק בפ"ב מהלכות מכירה ה"ו גבי בהמה כיון שעקרה יד ורגל קנאה כיון שמשיכה במקצת החפץ מהני ואידך למיעקר קיימא וכמי שעקרה דמי והוי זאת כמו שיצא החפץ מכל המקום שהיה בו כשמואל ולכן פוסק בפ"ג ה"ג מהלכות מכירה גבי ספינה דלא קנה עד שימשכנה כולה אע"פ שדי במשיכת מקצת החפץ אבל ממקום למקום בעינן כשמואל ולכן לא קנה הספינה עד שימשכנה ויוציאנה הספינה מכל המקום שהיתה בו ולכן נולד מזה דין מחודש כיון שביארנו ששיטת הרמב"ם היא שהממקום למקום הוא פרט בהמשיכה ולכן לא בעינן דיני המשיכה ומקומות המשיכה גם על הגדר דממקום למקום כיון שזאת אינו אלא פרט בהמשיכה ולא עיקר בהמשיכה ולכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה ה"ד אם היתה ממקום למקום ברה"ר כגון שמשך החפץ ברה"ר ממקום למקום ואע"פ שמשיכה צריכה להיות בסימטא או ברשות הלוקח אבל הפרט בהמשיכה ממקום למקום יוכל היות ג"כ ברה"ר ולכן כיון שהוציא מקצת החפץ מרה"ר וקיים דין מקצת משיכה בסימטא או ברשות הלוקח מקום שמשיכה מועלת שם ומקצת משיכה ג"כ דיה כי הרמב"ם פוסק כשמואל דדי אפילו במקצת משיכת החפץ ולכן בוודאי יקנה הלוקח החפץ זו היא שיטת הרמב"ם אבל הראב"ד סובר שיטתו כי במשיכת מקצת הספינה ג"כ יהיה משיכה ממקום למקום כי כל חתיכה וחתיכה מהספינה נעתק ממקום ישן למקום חדש שלא עמדה עליו מתחילה כמבואר בגמ' ספינה כיון דנדה לה פורתא נדה לה כולה ממקום ישן למקום חדש שלא עמדה עליו מתחילה כן על כל חתיכה וחתיכה ודו"ק בזה היטב והפירוש של יוציאנה מכל המקום שהיתה בו יהיה ניחא על גדר דמשיכה בכל החפץ אבל לא על הממקום למקום כפירוש הרמב"ם ולכן יפרש כי בין רב ובין שמואל יסברו שבעינן משיכה ממקום למקום אלא שרב סובר דדי במשיכת מקצת החפץ ושמואל סובר שצריכים משיכת כל החפץ ולכן יפרש רב אליבא דר' אחא דאע"ג דעקרה יד ורגל בדוכתא קיימא גבי בהמה היינו שאע"פ שמשיכה במקצת החפץ מהני אבל הלא ממקום, למקום, בעינן ומה לי שעקרה יד ורגל כיון שבדוכתא קיימא היינו שלא היתה משיכה ממקום למקום, אבל גבי ספינה כיון דנדה לה פורתא נדה לה כולה ולכן ישנו פה משיכה ממקום למקום כי כל חתיכה וחתיכה נשתנה ממקומה על מקום אחר ושמואל אליבא דת"ק ע"כ לא קאמר ת"ק אלא גבי בהמה שאידך למיעקר קיימא וכמו שלהרמב"ם יועיל הגדר דאידך למיעקר קיימא על הגדר דמשיכת ממקום למקום כן להראב"ד אליבא דשמואל יועיל זאת על משיכת כל החפץ ומה לי הדין דממקום למקום להדין דמשיכת כל החפץ וכיון דאידך למיעקר קיימא מיחשב זאת להראב"ד אליבא דשמואל כמשיכת כל החפץ, אבל גבי ספינה אע"פ שהגדר ממקום למקום יקוים במשיכת מקצת הספינה אבל הלא שמואל סובר שבעינן משיכה בכל החפץ ולכן אי משיך לה כולה אין אי לא לא וכן ה"ה בחפץ כמו בספינה והדין דמשיכה בכל החפץ הוא עיקר גדר המשיכה ולכן אינו מועיל זאת כ"א בסימטא או ברשות הלוקח ולכן מה יועיל שמשך ממקום למקום ברה"ר והכניס מקצת החפץ בסימטא או ברשות הלוקח כיון שפסקינן כשמואל בדיני דבעינן משיכה בכל החפץ וממילא מובן שצריך להיות במקום שמשיכה מועיל וברה"ר הלא אין משיכה מועלת לכן כותב הראב"ד נ"ל שאין זה הדין בחפץ דהא קיי"ל כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה היינו משיכה בכל החפץ ומשיכה ברה"ר הלא אינה מועלת ומהיכא תיתי יועיל דיני הרמב"ם אבל בבהמה וודאי סגי לה ביד ורגל כת"ק כיון דאידך למיעקר קיימא משוי כמשיכת כל החפץ זו היא שיטת הראב"ד, ושיטת הרא"ש והרשב"א בזה הוא שאפילו משיכה במקצת מהני ג"כ לשמואל ולא בעינן שינוי ממקום למקום אלא במקצת רק מחלוקת רב ושמואל יהיה בזה כי הנה הטור בחושן משפט סימן קפ"ח מביא שיטת הר' ר' יונה שספינה אינה קנויה במשיכה אלא בנהר או ברקק של מים שאם היתה הספינה ביבשה הלא אין דרכה אז במשיכה וכל דבר שאין דרך לקנות את הדבר בזה הקנין אין מועיל בו הקנין ולכן היו צריכים הגבהה כי קנין הגבהה מועיל אפילו בדבר שאין דרכו בהגבהה כי הגבהה קונה בכל מקום וסברת הר' ר' יונה מוכרחת ולכן גם אנו נימא בזה מלתא כיון שקנין משיכה מקרי הוצאה מרשות מוכר לרשות לוקח וזהו עיקר גדר משיכה ולכן זאת ידוע כי בספינה ובבע"ח אם הספינה ע"ג מים כפירוש הר' ר' יונה או בבע"ח אפילו על גבי היבשה אם ימשכו אותם במקצת היינו כל שהוא הם ממילא הולכים עוד וזה יהיה חסרון גדול במשיכה כי אפילו אם נימא שמשיכה במקצת מהני היינו דווקא היכא שהמקצת שהוצאתי והמשכתי ממקום למקום נשארה עומדת ולכן אינם