תבונה לב

ונותן כל החיובים של השמירה דהיה עליו הוא מוסר עכשיו במכירתו או במתנתו או במה שהוריש לבניו וחלין חיובי השמירה שלו עכשיו הם חלים על הבעלים דעכשיו של השור שהם קבלו על עצמן חיובי הראשון וכן אם הוא זכה בעצמו ג"כ לא ניתקו מעליו חיובי השמירה שלו דאל"כ כאו"א יפקיר לזמן מה את שורו שנגח ותיכף ומיד יזכה בו בעצמו ומיפטר הוא דפטר את נפשיה אלא דאחר שיזכה את השור בעצמו חל עליו חיוביו הקודמים להפקרו אבל היכא דהפקיר וזכה בו אחר הנה בעת ההפקר ניתק חיובי השמירה כי הפקר לא הוה בעלים דשמירה כ"א שור הפקר נוגח ג"כ פטור השור כי הפקר לא הוה בעלים של שמירה ולכן תיכף כשהפקיר השור ניתקו חיובי השמירה הראשונים ואע"פ שעכשיו הזוכה הוא דזכה מכח המפקיר לדעת רש"י אעפ"כ אינם חלים עכשיו עליו חיובי השמירה דהראשון כי אין חיובים ואחריות של המפקיר על הזוכה דעת ההפקר נתק ופסק חיובי השמירה וכל החיובים דהבעלים הראשונים על השור לגמרי וליכא שום חיובים על הזוכה ודו"ק

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה י' ז"ל וכן שור האשה ושור היתומים ושור האפוטרופוס שהמיתו נסקלין ואין האפוטרופסין משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה ע"ש, וקשה לפי מאי דקיי"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור כדאיתא שם הלכה ז' א"כ למה יתחייב השור מיתה הלא הבעלים פטורים ממיתה אם הרגו כדאיתא במכילתא פ' משפטים יכול אפילו קטן שהכה חייב ת"ל ואיש כי יכה ע"ש וא"כ למה חייב השור ונראה לי דהכי פירושו של הדין דכמיתת בעלים כך מיתת השור דאין השור חייב עד שיהיו הבעלים ג"כ חייבים זאת אינו אלא היכא דהבעלים פטורים מצד הדין כגון היכא דהבעלים הם טרפה כיון שבעליו כמת הם חשובים ואינם צריכים מיתה היינו הבעלים פטורים מצד הדין דטריפה שהרג כדאיתא ברמב"ם מהלכות רוצח ושמירת נפש פ"ב הלכה ט' מטעם דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה לכן הוא פטור וכמו כן היכא דנתכוין לבהמה והרג את האדם ג"כ השור פטור ממיתה דהבעלים בכה"ג הם פטורים מצד הדין דבעינן עד שיתכוין לו כדאיתא ברמב"ם הנ"ל פ"ד הלכה א' דפוסק כר"ש דפטור וכתנא דבי חזקיה וכרבא דבתראה הוא ודלא כהראב"ד בהשגות שם עיין בכ"מ שם בכל הדברים האלו הבעלים פטורים מצד הדין אבל הכא גבי יתומים שפטורים אם המיתו אינו אלא משום שהזמן גרמא שעתה אין בכחם לחייב א"ע שמעשיהם אינם כלום בעת קטנותם ואין בכחם לגרום חיוב לעצמם ע"י מעשה היזיקם ולכשיגדלו הלא יתחייבו על דבר כזה כמו שאר אנשים אבל שורם יכול לגרום חיוב מיתה לעצמו ע"י מעשיו ולכן השור נסקל וכ"כ יש להביא ראיה לזה כי אם הוא הכה את עבדו ישנו בדין יום או יומים ואם עמד העבד כ"ד שעות ואח"כ מת אינו נהרג עליו אע"פ שמת מחמת המכה כדאיתא ברמב"ם מהלכות רוצח ושמירת נפש פ"ב הלכה י"ב ואם שורו ימית את עבדו וחי העבד כ"ד שעות ואח"כ מת מחמת המכה בוודאי חייב השור סקילה ואינו בדין יום או יומים ואמאי לא נימא כמיתת בעלים כך מיתת השור, אלא ההסבר הוא כן דהלא ידוע דדין דיום או יומים לא שייך אלא בעבדו ואם יכה עבד של אחר אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה הואיל והכהו כדי להמית ה"ז נהרג עליו כשאר בני חורין כדאיתא ברמב"ם הנ"ל הלכה י"ג ע"ש וא"כ הפטור דיום או יומים אינו שייך אלא בעבדו שנו והפטור הוא מחמת עבדו שלו וא"כ איך שייך להקשות דיהא השור פטור מטעם כמיתת בעלים כך מיתת השור דלהשור אין העבד שלו ולכן השור נסקל אם מת מחמת המכה העבד ודו"ק

הקצוה"ח בסימן ת"ה סעיף ג', כותב שהרמב"ם בפרק י"א מנזקי ממון והרשב"א בחידושיו בפ' לולב הגזול והריב"ש בסימן ת"א כולהו סברי דאיסורי הנאה הוי שלו ויכולים לזכות בזה אבל אינו ברשותו הוי להפקיר את האיסורי הנאה ובאמת צריכים להבין הלא אין אנו יכולים לומר כי מפני זה דלא שוה זאת כלום וגם אינו יכול להשתמש בזה מקרי זאת אינו ברשותו כי באמת כל דבר שאפילו אינו שוה כלום ולית ליה להבעלים בזה תשמישים אפ"ה מקרי הדבר מונח ברשותו כי הלא בחצירו מונח זאת וכל דבר שמונח בחצירו מקרי ברשותו לכן נראה שהסבר הדבר כך הוא כיון דאסרה התורה את הדבר בהנאה הנה תיכף חל על הדבר הזה דינים של שריפה ואסור להשהות הדבר ברשותו מדרבנן מגזירת שמא יאכל ויהנה מהדבר, לכן הדבר נכנס ברשות של הדינים המונחים עליה ולכן מקרי אינו ברשותו של הבעלים אבל א"כ צריכים אנו באמת להבין מפני מה זאת מקרי שלו כיון דצריכים אנו לשרוף את הדבר או לסקול את השור לכן אנו מוכרחים לומר כי מה ששורפים או סוקלים את השור מקרי זאת ששורפים דבר של הבעלים או סוקלים שור של הבעלים היינו דבר שלו שורפים ושור שלו סוקלים ולכן מקרי זאת שלו על העבר של הדבר קודם ששורפים או שסוקלים את הדבר ודו"ק

רמב"ם הלכות גניבה פ"ב הלכה י"ד שותפים שגנבו אם טבח אחד מהן או מכר מדעת חבירו משלמין תשלומי דו"ה ואם עשה שלא מדעת חבירו פטורים מתשלומי דו"ה וחייבים בכפל, והה"מ שם שותפין שגנבו פירוש שגנבו שניהם כאחד ודין זה מפורש בברייתא שם וחילוק זה בין לדעת לשלא לדעת מפורש בגמ' במימרא דר"נ שם ובב"מ דף ח' מביא שם הגמ' גבי סוגיא דהמגביה מציאה לחבירו הדין דשותפין שגנבו. ופירש"י שם שותפין שגנבו היינו שהוציא לדעתו ולדעת חבירו ומביא שם ראיה מטביחה והתוס' שם פריך על ראיה זו של רש"י מטביחה דגבי טביחה כתיב התם תחת לרבות את השליח לכן פירש תוס' שותפים שגנבו היינו שהגביהו שניהם והאחרונים מקשים על פירושו דהתוס' כיון דהתוס' לא פריך אלא על ראיתו של רש"י וכיון שאפילו לפירוש התוס' דמפרש שהגביהו שניהם נמי צריך לומר הגמ' בזה מטעם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי לא תימא כן תקשה תעשה זו כמי שמונח ע"ג קרקע ותעשה זו וכו' הלא היה יכול ג"כ לפרש כפירוש רש"י שהוציא לדעתו ולדעת חבירו, ול"נ כי הנה לכאורה נראה כי המ"ד שסובר המגביה