תבונה לא

שלא יקראו באותו ס"ת בעודו בבית הכנסת ואפילו אם יקראו בו בעודו בב"ה לא מקרי הנאה כיון שאפשר שיקראו בספר אחר ורבינו ירוחם כתב בשם הרא"ש ודוקא שיש ס"ת אחר באותו ב"ה שהם רגילים להתפלל בו וכתב רבינו ירוחם דין ב"ה לדון עליו דינו כס"ת שכולם נכנסים להתפלל בתוכו ואם יש בעיר ב"ה אחר יכולים להסתלק ולדון כמו בס"ת והלא בס"ת אין מועיל מה שיש בעיר ס"ל דלא כשיטת הרא"ש ומפני מה מועיל פה ומה הוא כותב כמו בס"ת והסתירה חזקה מאד והנראה לפענ"ד לישב בחקירתינו דבזה פליגי רבינו ירוחם והרא"ש, דהרא"ש סובר דיוצאין בס"ת של שותפות אבל הקדש אינו שייך לשום איש ולכן בס"ת של ב"ה אין יוצאין דאע"פ דס"ל דיוצאין בס"ת של שותפות עיין ביו"ד סימן ע"ר בפ"ת שם בשם תשובת בית אפרים ובשם ספר פרדס דוד כתב שם לישב מה שפשוט מנהג העולם בעיני כל בחברות שכותבים ס"ת של חברה בשותפות ומישב שם ולפי מה שחדשתי פה אע"פ שלהרא"ש אינו מוכרחים לומר דס"ל דיוצאים בס"ת של שותפות כי נוכל לומר דס"ל דאין יוצאין בס"ת של שותפות ולכן אין הוא הדיין נוגע אע"פ שאין ס"ת בב"ה זה רק בב"ה אחר ומה שצריך לטרוח ולהלוך זה לא מקרי נוגע כי בין כך ובין כך צריך להלוך בביה"כ אבל להרבינו ירוחם בוודאי שיטתו דיוצאין בס"ת של שותפות וס"ת של ביה"כ שייך לכל אנשי ביהכ"נ וכל אחד יוצא בזה מצות כתיבת ס"ת ולכן הוא נוגע מצד מצות כתיבת ס"ת ואינו יכול לסלק רק אם יש ס"ת אחרת באותו ביהכנ"ס אבל מצד הטירחא לא איכפת לנו ובעבור זה אינו מקרי הדיין נוגע ולכן בב"ה אם רק בעיר יש ב"ה אחר יכולים להסתלק ולדון כמו בס"ת בביהכ"נ זה כי גבי ב"ה ליכא מצוה על כל אחד ואחד לבנות ביהכנ"ס לעצמו וצ"ע אבל באמת כל זה אינו רק בב"ה בזמה"ז וגם זה דחוק לומר כן אבל הקדש בוודאי אינו שייך לשום איש רק בי גזא דרחמנא איתיה ורחמנא הוי בעלים ע"ז והגזבר הוי רק גזבר מרחמנא כמו גבי הני כהני אי נימא דהוי שלוחו דרחמנא כדאמר רב הונא בריה דרב יהושע בקידושין דף כ"ג ע"ב ועיין בנדרים דף ל"ה ע"ב וביומא דף י"ט ע"ב שהקרבן שייך לגבוה והני כהני אינם שייכים לדידן כלל וכלל כ"כ גבי הקדש, ההקדש שייך לרחמנא והגזבר שייך לרחמנא ואינו שייך לומר ע"ז הגדר דבעלים וא"כ ניחא קושית התו"ת הלא בהקדש יש בעלים והם הגזבר דזה אינו דבעלים נוכל לקרות רק בעלים הדיוטים, אבל הקדש שייך לרחמנא והוה כמציאה כמו שהוכחנו לעיל ומה שכותב התו"ת או גבאי צדקה משמע מדבריו דשור של צדקה הוי ג"כ שור של הקדש ומפטר מטעם שור של רעהו ולא של הקדש וז"א בוודאי ומה שייכות הדין של נגח ואח"כ הקדיש להקדש של צדקה הלא בהקדש גמור שומרים פטורים משבועה ומתשלומין וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות שכירות פ"ח הלכה א' ע"ש וגבי צדקה של מעות עניים אם הוה מעות שיש להם תובעים כגון דמיקץ קייצי כמו גבי עניי דפומבדיתא דמיקץ קייץ להו לא מיפטר מטעם לשמור ולא לחלק לעניים דלשמור הוא עיין בב"ק דף צ"ג ע"א ועיין ברמב"ם הלכות שאלה ופקדון פרק ה' הלכה א' ע"ש ובפרט שכשתעיין ברמב"ם הלכות נזקי ממון פ"ח הלכה א' וז"ל שור של ישראל שנגח שור של הקדש או שור של הקדש שנגח שור של ישראל פטור שנאמר שור רעהו וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין ופסולי המוקדשין יש עליהם דין נזקין בין שהזיקו בין שהוזקו שהרי יצאו לפדיון ולהיותם חולין עכ"ל וע"ש בל"מ הלא מבואר מדבריו דבדין מעילה תליא זה ואפילו קדשים קלים ג"כ חייב כמבואר שם וראיתם מגמ' ב"ק דף י"ב ע"ב מעילה לית בהו הא מיקדש קדשי וכו' ע"ש היטב א"כ בצדקה בוודאי אין שייך הדין דמעילה ובוודאי אינם נחשבים בכלל הקדש לגבי גדר זה ומה שכותב דבעינן בעלים אחד מהא דקאמר הגמ' עד שיהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין כאחד ואינו כתוב הלשון עד שיהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין בבעלים משמע מזה דבעינן שיהא במצב אחד אדרבא אם היו צריכים להיות בעלים אחד היה צריך להיות כתוב בזה"ל עד שיהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שווין באחד ולא הלשון כאחד דמשמע אע"פ שאינו בעל אחד אלא כאחד דהיינו שני בעלים כאחד וכמו שמוכיח מזה הרשב"א בב"ק דף מ"ד ע"ב ע"ש ובזה נדחו כל דבריו גם על דברי חידושי הגהות דרוצה לישב כל הדיעות ג"כ קשה כי הוא מתרץ דלהכי גבי נגח ואח"כ הפקיר וזכה בו אחר דפטור מטעם דבמכירה הלוקח זוכה מכח המוכר כי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל גבי הפקר לא זכה הזוכה מכח המפקיר והנה לשיטת רש"י דס"ל בב"מ דף י"ב ע"א דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה אותו עיין בביאורינו על הרמב"ם הלכות גירושין פ"ה הלכה י' א"כ גבי הפקר נמי זכה מכח המפקיר הזוכה כיון דמשמע שם מרש"י דהוה דעת אחרת מקנה כמו גבי מתנה דהנה מייתי שם ראיה בגמ' ממתנה להפקר לשיטת רש"י דגריס שם ואפקריה לכל הקודם ע"ש א"כ בוודאי מתנה ומכר דין אחד להו לענין נגח ואח"כ מכר או נתן וא"כ כיון דהפקר שוה למתנה בכל מילי לשיטת רש"י א"כ מ"ש הפקר ממכירה לשיטת רש"י עצמו והנלע"ד לתרץ כל השיטות דסוברים כאחד ומתישב בזה כל הקושיות והוא דהא דהקפידה התורה בעלים גבי נזיקין לא הוה אלא מטעם שמירה דחיוב של נזיקין הוא מצד השמירה כדאיתא ברשב"א ב"ק דף ב' ע"ב גבי הא דאיתא שם אבל במחוברת אימא כולא מועדת היא כו' כתוב שם בהרשב"א וז"ל קשיא לי אדרבה אימא כולא תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין ע"ש וההסבר של כאיסורין הוא מטעם דחיוב הנזיקין הוא מטעם חיוב השמירה וכדאיתא בכתוב והועד בבעליו ולא ישמרנו והוא ההתראה על חיוב השמירה שזה גורם לחיוב התשלומין שמזה יליף הגמ' ב"ק דף קי"ב ע"ב דיבא בעל השור ויעמוד על שורו בב"ד דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ושלא בפני ב"ד ובספרי פ' שופטים יליף זה מפסוק ועמדו שני האנשים אשר להם הריב יבא בעל הריב ויעמוד על ריבו מכל הלין מבואר דחיוב הוא מטעם והועד בבעליו ולא ישמרנו וזה הפירוש של רש"י בב"ק דף מ"ד ע"ב והועד בבעליו דאין העדאה אלא בב"ד כי עיקר החיוב הוא מטעם השמירה והתחלת החיוב הוא מתחלת מההתראה לשמור את שורו ולכן אם מכר או נתן או זכה הוא בעצמו או הוריש הוא מוסר