תבונה כו

מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו, ועיין בכ"מ ועיין בתו"ת וז"ל על פסוק זה ולא מצינו בתלמוד וספרי סמך לדבר זה מפסוק זה ותמיהני שלא הביא הדרשה מערכין י"א ע"ב נקיטינן משורר ששיער חייב מיתה דכתיב והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש והכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה וגו' וע"ש דמתרץ תירוץ דחוק ובאמת קשה עוד כי זאת ידוע ומבואר ג"כ שם הלכה ב' דמהלוים היו בביה"מ ג' כיתות שוערים, ומשוררים, ושומרים, א"כ אמאי לא כתב הרמב"ם דשומר של ביהמ"ק ששורר או ששוער או להיפוך ג"כ מוזהרין על זה או מחויבין מיתה ע"ז ועיין ברמב"ם ג"כ מהלכות בית הבחירה פרק שמיני הלכה ה' ז"ל והרובין היו שומרין שם וכו' וע"ש במ"ל דהרובין היו פחותין מי"ג שנה היינו קטנים ומקשה איך הם כשרים לשמירת המקדש שהיא מצות עשה הלא הם קטנים ובכל עבודות פסולים קטנים לעבודה ואפילו לפי דמשני דקאי זה על פחותים מבני כ' ג"כ קשה אמאי לשאר עבודות לא היו מניחין לעבוד במקדש פחותים מבני כ' ולשמירה היו מניחין לעבוד אפילו פחות מבן כ' ג"כ ובכלל דחוק לפרש על פחות מבן כ' וד"ל וע"ש בכל המקומות ועיין בדברי הימים א' כ"ג שמנה דוד מספר הלוים לעבודת בית ד' מבן עשרים שנה ומעלה וקשה כנ"ל ולישב כל הקושיות נחקור אי שמירה מקרי עבודה או לאו והנ"מ לענין לחזור בחצי הזמן כי פועל יכול לחזור בו בחצי היום ואיך הוה הדין גבי שומר אם הוא ג"כ כפועל אם לא והנה הקצוה"ח מביא דהנה יש מפרשים דס"ל דגבי שומר אין יכול לחזור בו בחצי הזמן כמו פועל דיכול לחזור בו אפילו בחצי היום כיון דכל עיקר הטעם לא הוה אלא משום דילפינן מדכתיב כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים היינו דווקא פועל דמקרי עבודה אבל שומר לא מקרי עבודה משו"ה אין יכול לחזור בו בחצי הזמן א"כ מבואר דשמירה לא מקרי עבודה אבל באמת מקשה הקצוה"ח דל"ל טעמא דמשו"ה אין יכול לחזור משום דשמירה לא מקרי עבודה ת"ל כיון דעליו אחריות עד סוף הזמן של שמירה משו"ה אין יכול לחזור בתוך הזמן משום דאין יכול לחזור מאחריותו דקביל עליה, אך באמת נוכל לתרץ דחיובי של שמירה הוה חידוש של התורה דחידשה התורה כיון דקביל עליו השמירה היינו הפעולה של שמירה לכן מתחייב בגניבתו ואבידתו של הדבר וקבלת השמירה הוא דמחייבתו באחריותו של הדבר דהא אם אחד יאמר לחבירו שאם יאבד שורך אשלם לך כך וכך בודאי לא הוה אלא אסמכתא בעלמא וכמבואר בחו"מ סימן ר"ז סעיף י"ג שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי דעתו עדיין שמא יהיה או לא יהיה הדבר ע"ש אבל עצם השמירה לא הוה חידוש של התורה דמצד הסברא הוה ידעינן דיכול לשעבד את עצמו לשמור בהמתו של חבירו דמ"ש משאר פועל וקבלת השמירה דקיבל עליו הוא דמחייבתו בחיובי אחריות של הדבר וכל אחד כדיניה ש"ח כדיניה ושומר שכר כדיניה לפום דחייבתו התורה או מטעם דירדה תורה לסוף דעתו של אדם כדאיתא בפירוש התוס' בכתובות דף מ"ח ע"ב ובשאר מפרשים ולכן א"ש קושיתו של הקצוה"ח כיון דחיובי שמירה בשאר אדם דלא הוה שומר לא משכחת לה וכמבואר בחו"מ הנ"ל דלא הוה אלא אסמכתא אלא דווקא גבי שומר הוא דחידשה התורה את חיוביו א"כ ע"כ מוכרחים אנו לטעם דלא מקרי עבודה ולא יכול לחזור בחצי הזמן מן עצם השמירה אבל בלא טעם דלא מקרי עבודה א"כ כיון דיכול לחזור מן עצם השמירה אפילו בחצי הזמן כמו פועל א"כ בטלו חיוביו ממילא בלא חזרה מן חיובי השמירה דמ"ש משאר אדם כיון דליכא גביה עצם השמירה ואין מחויב לשמור הוה כשאר אינש דעלמא דלא הוה אלא אסמכתא בעלמא החיובים משו"ה מוכרחים אנו לטעמא דלא מקרי עבודה ואין יכול לחזור בו מן עצם השמירה בתוך הזמן ממילא קם עליו החיובים והאחריות של הדבר מכח קבלתו השמירה ומסולק בזה קושית הקצוה"ח ולפי דברינו נימא בזה מילתא חדתא לכל הדברים דממעטינן להו מדיני וחיובי השמירה כגון בבעלים ושטרות יתמי הקדש ושאר דברים דממעטינן להו משמירה לא ממעטינן להו אלא מחיובי תשלומין של שמירה דאינו מחויב השומר באחריותן לשלם בעדם אבל חיוב השמירה היינו לשמור הדבר מחויב הוא אפילו גבי הנך דברים ג"כ וטעמא משום דחיובי של השמירה הוה חידוש דחידש הקרא כדביארנו אמרינן דקאי זאת מעוטא דקרא וממעט מדין תשלומין אבל עצם השמירה דלא הוה חידוש דמצד הסברא ידעינן דיכול לשעבד את עצמו לשמור בהמתו של חבירו דמ"ש משאר פועל כדביארנו א"כ לא אמרינן דקאי על זאת מיעוטא דקרא ובוודאי הוה שומר אפילו גבי יתמי וכן גבי בבעלים ושטרות והקדשות וכדומה, ובזה יכולים אנו לישב קושיא לפי הרמב"ן ז"ל דפירש דמשו"ה אמרינן דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כיון דכבר הגביה ומצא את הדבר השני קודם יאוש ונעשה שומר דקיי"ל שומר אבידה שומר שכר הוה וא"כ הוה יאוש ברשותו ויאוש ברשותו לא מהני ומקשים על הרמב"ן אמאי פריך בגמ' ב"מ דף כ"ב ע"ב יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי איכא למימר הא הוי יאוש שלא מדעת ומאי קושיא היא הא היתומים אין יכולים למנות שומר ולכן הוה יאוש לפי פירושו של הרמב"ן אבל לפי דברינו ניחא דאע"פ דאמרינן דיתמי לאו בני מינוי שומרים הם היינו דווקא דבתשלומין ליתנהו שאין השומר מחויב לשלם להם מזה הוא דמיעטיה קרא אך מ"מ מחויב לשמור ומקרי שומרו אפילו לגבי יתמי ג"כ מחויבים לשמור את חפצם ולכן ממילא הוה יאוש ברשות ומיושב בזה דעת הרמב"ן וזה הוה דלא כדעת המחנה אפרים דדייק מדברי הרמב"ן דכתב כיון דקיי"ל שומר אבידה ש"ש הוה א"כ מוכח דגבי שומר חנם מהני יאוש ברשותו דאם החפץ הוא ברשותו של שומר חנם מהני בזה יאוש דהבעלים ע"ש ולפי דברינו ליתא זה דאפילו גבי יתמי דליכא שום חיובים על השומר כדפירשנו מ"מ כיון דמקרי שומר מקרי זאת יאוש ברשותו ולא מהני היאוש א"כ כ"ש גבי שומר חנם דיש עליו מ"מ חיובי פשיעה דבוודאי הוה זאת יאוש ברשותו ולא מהני היאוש וכן יכולים להבין מצד הסברא כיון דהדבר שמור לא מהני היאוש דיאוש לא מהני אלא בדבר האבוד ווי לחסרון כיס אבל אם הדבר לא הוה אבוד ומונח ברשותו או אצל השומר יהא אפילו ש"ח מ"מ הוא שומר את הדבר בוודאי אינו מהני בזה יאושו מהדבר דהדבר לא הוה אבוד ומה שכותב הרמב"ן דקיי"ל שומר