תבונה כג

ב"ד מוכרע כיון דמילתא דשומא היא ויכול להיות שאחד יאמר עשרים וחמשה וחמשה יאמרו עשרים וחמשה יאמרו שבעה עשר וגם עכשיו אין אנו יודעין היאך לעשות, ומה יועיל פה ב"ד מוכרע והנה י"ל שהכא שייך ג"כ ב"ד מוכרע כי זאת ידוע שיש בכלל מאתים מנה והנה פה על עשרים בוודאי יש רוב וא"כ ממילא מתורץ ג"כ קושית התוס' כיון דאפילו אם יהיה ב"ד שוה ג"כ נימא הכלל דיש בכלל מאתים מנה אבל התוס' ס"ל כיון דכ"מ צריך להיות אין ב"ד שקול ג"כ כאן צריך להיות ב"ד מוכרע ועיין יבמות דף ק"א ע"א ד"ה ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד וז"ל הכא גבי חליצה אתי שפיר דאין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחר דהא איכא כמה פלוגתי במתניתין אבל לענין סמיכת פר דבעינן נמי שלשה קשה וי"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן בכל כחו ועי"ל בכל דוכתין דבעינן ראוי לב"ד ואין ב"ד שקול ע"ש ודו"ק

רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"א ה"י וז"ל נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כ"ז שהעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים ובהלכה י"א איתא שם וז"ל מאימתי כל אדם מותרין בלקט משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו וכו' ע"ש, ומקורו מהא דלוי זרע וכו' בחולין דף קל"ד ע"ב כמבואר בכ"מ שם ע"ש א"כ מבואר דהרמב"ם נותן טעם בזה דמותרין כל אדם ללקט משילכו בה הנמושות הוא משום דבקרא נאמר לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים וקשה מפני מה אינו מפרש כהגמ' כדאיתא בב"מ דף כ"א ע"ב הטעם הוא משום יאוש דמקשה שם הגמ' ואמאי נהי דעניים דהכא מיאשי איכא עניים בדוכתא אחריתי דלא מיאשי אמרי כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מיאשי ואמרי עניים דהתם מלקטי ליה א"כ מבואר מגמ' הטעם הוא משום יאוש ולישב זה נקדים עוד קושיא דהנה קשה על גמ' זו והגאון רע"א מקשה זאת על הגמ' דב"מ דף י"א ע"א דיכול בנו ללקט אחריו הוא משום דאמר אביי עשאוה כמי שהלכו בה נמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו סברי בריה דהיאך מלקטי ליה ומקשה רע"א התינח עניים גדולים דבני מחילה נינהו עניים קטנים דלאו בני מחילה נינהו מא"ל, ונוכל להקשות גם על הגמ' דדף כ"א ע"ב קושיא זו ובאמת מישבים זאת בתוס' ב"ב דף קמ"ג ע"ב דקאמר שם התוס' דהיכא אמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו היכא דבא הדבר לידם או הדבר הוא שלהם אבל היכא דלא בא לידם ואין מפסידים מחלי שפיר ומועלת המחילה שלהם ע"ש אבל באמת עדיין צ"ע כי מתנות עניים התורה זכתה להם ובאמת עוד קשה איך יכולים כל אדם ללקוט הלא כיון שנסתלקו העניים מללקוט יזכה חצירו של בעה"ב לבעה"ב הלקט כיון דכל אדם מותרים בזה והנה כדי לישב כ"ז נוכל לחקור מה זאת הגדר דלקט אם לקט שייך לכולי עלמא כשמיטה אלא גבי שמיטה דיני העשיר והעני שווין אבל לקט אינו כן דכל זמן דהעניים מלקטים העשירים אסורים ללקט אבל כיון שפסקו העניים מללקט הרי הלקט דומה ממש לשמיטה ומותר לכל אדם ללקוט כמו גבי שמיטה או נימא דלקט אינו שייך רק לעניים וזה בוודאי איננו יכולים לומר דאם זה שייך רק לעניים איך מותרים כל אדם גם עשירים ללקוט אותם אחר שפסקו עניים מללקוט הלא להם לא ניתן הזכות בהדבר וא"כ הם אסורים לגזול את הבעה"ב אלא בוודאי צריכים אנו להבין ולומר דלקט שייך לכולי עלמא אלא כל זמן דהעניים לוקטים אסור להעשירים ללקוט אך כיון שהעניים פסקו מללקוט הותר הדבר לכל אדם כשמיטה ממש אך לזה שיהיו מותרים ללקוט כל אדם צריכים שהעניים יתיאשו מהדבר היינו מהלקט ואימתי הם מתיאשים העניים בזמן שהלכו לקוטי בתר לקוטי או סבי דאזלי אתיגרא או בריה דהיאך מלקטי ליה וכמבואר בכ"מ אך להרמב"ם היה קשה קושיא הנ"ל התינח עניים גדולים קטנים מא"ל ולכן מבאר זה בהגמ' דחולין דף קל"ד ע"ב דהתורה צותה לעני ולגר תעזוב אותם אבל לא לעורבים ולא לעטלפים וכיון דהתורה צותה לעזוב לעניים והרי אין עניים יהיה באיזה אופן שיהיה ואפילו באופן דאינו מועיל סילוק שלהם כגון גבי עניים קטנים אבל מ"מ הם אינם הולכים ללקט אחר הנמושות או היכא דבנו מלקט ואין עניים אך הדבר נשאר עכשיו לעורבים ולעטלפים ולכן מותרים בזה כל אדם ללקוט ומיושב בזה קושיתינו ג"כ דיזכה לו חצירו דבעה"ב כיון שפסקו העניים מללקוט באיזה אופן שיהיה נסתלק האיסור מכל אדם ונהיה הדבר כשמיטה וכאשר גבי שמיטה אינו זוכה לו חצירו מטעם דכן גזירת התורה דשנת השמיטה יכול כל אדם ליקח והופקר לכל אדם, ג"כ הלקט כשיפסקו העניים מללקוט הופקר הדבר לכל אדם והכל יכולים זאת ליקח ולא מצי בעה"ב לעכב עלייהו כלל כי מתחילה היתה הלקט שייך לכל אלא דהעניים עכבו וכיון שנסתלקו העניים באיזה אופן שיהיה מותרים כל אדם ללקוט ויש להביא ראיה להיפוך דהנה המ"ל בהלכות תרומות פ"ב הלכה ט' ז"ל ויש להסתפק בהא דקיי"ל דפאה פטורה ממעשר אי פטור זה הוא משעה שהפריש א"ד לאחר שזכו בה העניים ונפקא מינה דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה באמרו שהוא עני או באונס אי חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל או לא דאי אמרת משעה שהפריש נפטר א"כ עשיר זה פטור לפי שלא לקח כ"א דבר הפטור וא"א דלא מפטר כ"א אחר שבא ליד העני א"כ זה העשיר חייב לעשר והנה בגיטין בסוף פ' השולח דרבה רצה להוכיח דאין קנין לעובד כוכבים בא"י מדתנן בפאה פ"ד הלקט והשכחה והפאה של נכרים חייבים במעשר אלא א"כ הפקיר דמאן אילימא דישראל ולקטינהו עכו"ם אלא א"כ הפקיר הא מפקרי וקיימי אלא לאו דעכו"ם ולקטינהו ישראל לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו"ם נהי דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו"ם מי אפקרינהו ע"כ הרי הדבר מבואר דעכו"ם דלקט פאה חייבת במעשר וא"א דמשעה שהפרישה נפטרה וא"כ ה"ה נמי דאם לקט עשיר דחייבת כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכה ליה רחמנא חייבת וכי תיקשי הא דתנן שבולת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שבולים כו' כי היכי דלא לפרוש מן הפטור על