תבונה כב

ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה ניסת מ"ט דמיפר לה בעל, כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל ומשני הגמ' אין הבעל מיפר בקודמין וניחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קסבר צריך לפרט את הנדר ומקשו שם בתוס' וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ולר"א דאמר בפרק נערה המאורסה שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור א"ש דאיכא למיחש שמא כבר הפר לה כל מה שעתידה לידור אבל לשאר תנאי קשה וי"ל שאינה חוששת אלא בנדר שעל ידה היא עומדת באיסור כל ימיה עכ"ל ע"ש ובאמת מקשים על קושית התוס' מאי קא קשיא ליה להתוס' כיון דקיי"ל דאכלה כולה נשאלין עליה ומה תועיל שתאכל לאלתר בפנינו הככר כיון שאכלה אפילו כולה יכולין לישאל על הנדר ובשלמא על בעל ניחא קושית התוס' כיון שבעל מיגז גייז ואינו עוקר את הנדר למפרע לכן היכא דאכלה כולה בוודאי אינו יכול הבעל להתיר לה הנדר מה שהיא כבר אכלה אבל חכם דעוקר את הנדר למפרע ובוודאי אפילו אכלה כולה פסקינן דנשאלין עליה א"כ מאי מקשה התוס' מחכם והנה יכולים לישב קושיתו באופן אחר דמקשה התוס' מבעל דלא קשה מאכלה כולה נשאלין עליה כיון שהבעל אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי עינוי נפש, והכא כיון שכבר אכלה הככר ממילא לא הוי נדרי עינוי נפש כיון שאכלה כבר הככר אבל באמת ז"א מלבד שנשארת הקושיא על התוס' מחכם כי חכם יכול להתיר אפילו נדר דלא הוה עינוי נפש ג"כ, באמת גם על בעל אינו עולה יפה התירוץ כי באמת מה לי עינוי נפש דמלקות או של אכילה ובוודאי הוה עינוי נפש מלקות כמו אכילה ולכן נשארת הקושיא הלא אכלה כולה נשאלין עליה, ולכן נראה לי לחדש דהא דאכלה כולה דנשאלין עליה הוא רק גבי שבועה, אבל לא לגבי נדר דשבועה הוא איסור גברא ולכן אע"פ שאכל הככר כיון שהאיסור מונח לא על הככר כ"א אגברא והגברא הלא איתא בעין ולכן יכולים לשאול על האיסור דמונח על האדם אקרקפתא דגברא כדי ליפטר מקרבן או ממלקות או מעונש היכא דליכא קרבן או מלקות כגון בזמה"ז ואע"פ דהככר איננו מ"מ האיסור מונח על האדם והגברא איתא בעין ולכן שואל הוא על השבועה דמונח האיסור עליו כדי להפטר לכה"פ מעונש אבל נדר דהאיסור הוא על החפץ דנדר הוא איסור חפצא והחפץ הלא ליכא בעין כי הנה אכלו את החפץ היינו הככר ואיננו במציאות החפץ בעולם ולכן ליכא מה להתיר ומה יתירו החפץ כיון דהוא עכשיו איננו בעולם ולכן על נדר איננו יכולים לישאל עליו ומיושב בזה הכל וניחא ג"כ מה שהרמב"ם פוסק הדין דאכלה כולה נשאלין עליה רק גבי שבועה ולא גבי נדר כי שטת הרמב"ם כמו שבארנו ולכן גבי נדר אם אכלה כולה אין נשאלין עליו ועיין ביו"ד הלכות חלה סימן שכ"ג בש"ך שם סע"ק ו' איתא שם בזה"ל ז"ל ד"מ ונ"ל דווקא בכה"ג שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת אבל אם כבר נאכל העיסה א"א לשאול עליה דא"כ כבר אכל למפרע טבל עכ"ל וכו' וע"ש במראה כהן דמפרש הש"ך ר"ל דאף דקיי"ל באמת בשבועות כ"ח דאפילו אכלה כולה נשאל עליה וכמ"ש גם הרמב"ם ז"ל בס"פ ו' מהלכות שבועות ג"כ ע"ש אבל באמת העיקר השאלה הוא באמת להנצל עי"ז מן האיסור שעבר למפרע על שבועתו ע"ש אבל כאן אם ישאל על הקדשו והפרשת חלה שלו למפרע שניחם עתה על מה שהפריש חלה כלל א"כ אדרבה הרי איגלאי מילתא להיפך ג"כ שאכל איסור באמת למפרע וכמ"ש הד"מ ז"ל וכו' ע"ש ובאמת לפום דברינו כל דברי המראה כהן ליתא דחלה הוי איסור חפצא ושבועה הוי איסור גברא וכמו שבארנו ולא שייך לחלה הדין דאכלה כולה נשאלין עליו אבל דברי הש"ך צודקים דאע"פ דאכל העיסה ג"כ יכול לישאל על החלה אי לאו דטעמא דאיגלאי מילתא דאכל טבל למפרע כיון דהחלה הוה בעין אלא דנתערבה בעיסה ועיין בשאילת יעב"ץ הובא בפ"ת שם דמיירי שנפלה החלה לעיסה אחרת ובהכי מיתוקמא דברי הרמ"א וכל היכא דאיתא החלה הרי היא בעין בהעיסה ולכן היה יכול לישאל על זה כדי להתיר האיסור של התערובות כדי שיהיה מותר באכילה וע"ז קאמר הש"ך שם בשם הד"מ דאי ישאל על החלה איגלאי מילתא למפרע דאכל טבל כיון שאכל כל העיסה ולא יוכל להפריש חלה פעם אחרת ולכן אי אפשר לשאול על זה וע"ש ועיין בנדרים דף כ"ג ע"ב בר"ן ורא"ש ותוס' בפירושם דהלשון כל נדרי קאי להבא ולא לעבר ומישבים הלשון ולפי דברי ג"כ מוכח כן כיון דאומרים נדרנא לא נדרי ואי קאי לעבר הלא גבי נדרים לפום דברינו אכלה כולה אין נשאלין עליו ולכן מוכרח דקאי להבא ודו"ק

רמב"ם הלכות ערכין וחרמים פ"ח הלכה ב' וז"ל אין פודין את הקדשות אלא בשלשה בקיאין וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותו אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או כמה דמי ידו או רגלו שמין בעשרה ואחד מהן כהן עכ"ל, וע"ש בכ"מ ובמשנה למלך ועיין בגמ' סנהדרין דף ב' ע"א ובדף ט"ו ע"א ובמסכת מגילה דף כ"ג ע"ב איתא שם וז"ל והקרקעות תשעה כהן ואדם כיוצא בהן וכו' מנה"מ אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד לגופיה ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות תשעה ישראלים וחד כהן וכו' ע"ש ובד"ה עשרה כהנים כו' קשיא להתוס' אמאי לא בעי אחד עשר דאין ב"ד שקול בכל דבר שהוא תלוי שעומד בשקול הדעת ובערכין בתוס' דף י"ט ע"ב ד"ה או דלמא הקושיא מפורשת יותר וז"ל והקשה רבינו אלחנן אמאי אין צריך יותר מעשרה והא ב"ד שקול הוא וכל מלתא דתליא בסברא צריך הכרע והכי נמי קרי ליה ב"ד ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ויהא י"א שכל בתי דינין של ממון ודיני נפשות אמר אין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד בפ"ק דסנהדרין דף ב' ע"ש היטב, והנה קשה מה שייך כאן אין ב"ד שקול דאין שייך אלא גבי חיוב ופטור או איסור והיתר שכולם מוכרחים לומר או חייב או פטור ולכן אם יהיה ב"ד שקול אם יהיה מחצה על מחצה ולא ידעינן היאך לעשות לכן צריך להיות ב"ד מוכרע אבל הכא מה יועיל אם יהיה