תבונה כא

רק פה מטעם כלי חרס קאתינן עלה לאסור בהגעלה והדין של כלי חרס אין אנו יכולים לקרא רק על צד הפנימי שהוא מצופה בהיתוך שוע ולבן, אבל בצד החיצון הוא אין מצופה כלל ולכן כיון שטיפת חלב רותחת על קדירת בשר צונן אינה אוסרת רק כדי קליפה כמבואר בהרמב"ם וכל הפוסקים ולכן אם נפלה על צד החיצון אינה אוסרת רק כדי קליפת צד החיצון וצד החיצון מותר בהגעלה וצד הפנימי לא נאסר מעולם ודו"ק

רמב"ם הלכות שחיטה פרק ד' הלכה י"ז וי"ח וז"ל כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין וכו' ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לד' וגו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ד' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ד' אלהיך וגו' וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואח"כ יאכל, הרמב"ם בלשונו הזהב מכוין להשיטה של המשנה למלך שהביא ספר פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש י"א שכתב דשחיטה הוא דלא בעי בן פקועה הא נחירה בעי ובאמת השיטה הוא מהרב רבינו ישעי' מובאה בשיטה מקובצת ב"ק דף מ"א ע"א גבי הא דאיתא שם ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה ובתוס' שם מקשה וא"ת איצטריך לבן פקועה לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה וכ"ת דלא איקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה פ"ק דבכורות דף י"ב ע"א ובפרק בהמה המקשה דף ע"ד ע"א ואפילו שחוט מוכח ביומא דף מ"ט נ' דמקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר והרב רבינו ישעיה בש"מ מתרץ על קושיא זו דאע"ג דשחיטה לא בעי אבל מ"מ נחירה בעי וא"כ השיטה היא מרבינו ישעיה דבן פקועה טעון נחירה ובאמת צריכים להבין ההסבר של שיטה זו אך בדברי הרמב"ם ניחא זאת כיון שבמדבר הוצרכו נחירה והתורה בציוויה על שחיטה לא באה לגרוע מה שמקודם רק לומר דכל בהמה צריכה במקום נחירה שחיטה אבל היכא דאין צריכים שחיטה כמו בן פקועה נשאר החיוב דמעיקרא היינו נחירה ולכן סוברים הם דבן פקועה לא בעי שחיטה אבל נחירה מיהא בעי דלא באה התורה לגרוע מעיקרא כן שיטתם אבל באמת יכולים להקשות על שיטה זו מב"ק דף ק"ו ע"ב דאיתא שם בזה"ל אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפיקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה מטעם דאיתקש לגנב ואין משיבין על ההיקש ע"ש ומותיב שם ר' חייא בר אבא לר' יוחנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל תשלומי כפל אין תשלומי דו"ה לא הכא במאי עסקינן כגון שאכלו נבילה ולישני ליה כגון שאכלו טריפה כר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולישני ליה בבן פקועה כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה וכו' ע"ש ולפי שיטתם דס"ל דבן פקועה טעון נחירה א"כ כמו דאיתא ביומא דף ס' ע"א רבא אמר כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביום הכיפורים וכי האי גוונא מי אסיר לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא הא אמרי במערבא דחיתו לצוק זו היא שחיטתו כן נימא ג"כ כאן נחירתו זו היא שחיטתו ומתחייב לשלם דו"ה בעבור זה כמו דמתחייב על אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מטעם דירידתו לצוק זו היא שחיטתו ומאי מקשה הגמ' ולישני ליה בבן פקועה וצריכה הגמ' לאוקמא כר"מ דבן פקועה טעון שחיטה אבל באמת זאת לא קשה מידי כי ההסבר על מאי דקאמרה הגמ' ירידתו לצוק זו היא שחיטתו הוא כן כי כל מידי דמכשיר את הבעל חי מקרי זאת שחיטה כי שחיטה הוא המכשרת והמתרת את הדבר להדבר שנצרך זה הדבר וכמו דלר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה הוא מטעם דמוציא מידי נבילה ומיד אומה"ח הואיל ונשחטה כהלכתה אע"פ שאינה ראויה לאכילה כמו כן ירידתו לצוק שמכשיר את השעיר לקרבן זו היא שחיטתו המכשרת אותו להדבר הנצרך בהשעיר, וכן גבי בן פקועה ג"כ להשיטות הסוברים דצריכים נחירה ג"כ הנחירה מכשרת אותו לאכילה ומקרי בוודאי זאת ג"כ שחיטתו של הבן פקועה אבל ארבעה וחמשה לא מתחייב על זה כי גבי דו"ה בעינן וטבחו כולו באיסורא כמו דאיתא בב"ק דף ע"ב ע"א ע"ש ופה ליכא וטבחו כולו באיסורא כי מפני מה מתרת גבי ב"פ הנחירה באכילה ולא בשאר בהמות מוכרחים אנו לומר ע"כ דשחיטת אמו הועילה בו במקצת להיות די גם בנחירה ומה שהועילה שחיטת אמו זאת הלא היתה גם גבי הנגנב וא"כ לא היה אצל הגנב כולו באיסורא הטביחה וא"כ ניחא אפילו להשיטות הסוברים דבן פקועה טעון נחירה ודו"ק

רמב"ם הלכות שבועות פרק ששי הלכה י"ח וז"ל מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושקר בשבועתו כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה, ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד נחם ונשאל לחכם והתירה לו ה"ז פטור מן הקרבן או מן המלקות ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו ה"ז פטור, וע"ש בכ"מ וכן איתא ביו"ד סימן רל"ח הלכה כ' א"כ אפילו בזמן הזה דליכא מלקות ולא קרבן אעפ"כ פסקינן להלכה דנשאל עליו ובאמת כך מבואר להדיא בהרא"ש פ"ג דשבועות דאפילו במזיד ולא אתרו ביה נשאל עליו דלא כדעת הראב"ד בס' תמים דעים ובאמת צריכים להבין מאי טעמא כיון דליכא קרבן ולא מלקות אמאי שיילינן, אך מתחילה נחקור איך יהיה הדין בנדרים אם יכול לשאול על זה או לא אפילו לד"ה היינו לכל השיטות והנה בגיטין דף ל"ד ע"ב איתא שם אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ובדף ל"ה ע"ב איתא שם אמר רב הונא לא שנו אלא בשלא