תבונה כ

דיבמות עכ"ד ויכולים להשיג על השעה"מ וכן הבית לוי משיג ג"כ על השעה"מ דקושיתו מעיקרא ליתא על הרמב"ם, דאפילו אם נימא כדעת התוס' בב"ב דף י"ג ע"א גבי חצי עבד וחצי ב"ח דהיכא דהלאו עובר מיד בשעת העראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה לא מקרי בעידנא ומבואר דלא ס"ל סברת הפסקי תוס' דזבחים הנ"ל מ"מ לא קשה על הרמב"ם דודאי דהך דהעראה לא דמיא כלל לאיסורא של קירוב בשר דקירוב בשר נפקא לן בתורת כהנים מקרא דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה לחייב על בל תקרב ועל בל תגלה וא"כ אין הקירוב בעצמו האיסור רק בדבר שהביאה שלו הוי ערוה אז אסור גם הקירוב בשר וא"כ עיקרו של הך איסורא תלוי רק בהביאה עצמה ומשום הכי אם עיקר הביאה הוי היתר משום דעשה דוחה ל"ת ליכא כלל איסורא דקירוב בשר דאע"ג דבקירוב בשר לא מקיים העשה מ"מ הא לא אסרה תורה רק קירוב בשר של ערוה וכאן הא אינו של ערוה כיון דאם יבעול הוי בהיתר ולא דמיא כלל למה שכתבו התוס' בב"ב גבי העראה דהתם העראה מצד עצמה הוי האיסור ואינו תלוי בגמר ביאה, אמנם הא קשה לי על סוגיא דיבמות דהא אפילו אם נאמר דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מ"מ היאך אפשר ליבם חייבי כריתות משם עדל"ת והרי אחר הביאה נשארת באיסור אחות אשה כיון דהא דמיבם הוי משום דחוי וכמו דאיתא ביבמות דף כ' גבי חייבי לאווין לכהונה דמן התורה מותר ביבום רק גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ מיד כשנבעלה וקיים המצוה נשארת באיסורה ואח"כ כשפורש ה"ל איסור כרת על הפרישה וכדאיתא בשבועות דף י"ד היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב ואיך ס"ד דיהא מותר ליבם משום עשה דוחה ל"ת ואי דימתין עד שימות האבר וכדאיתא בשבועות שם אכתי למ"ד משמש מת חייב מא"ל, ודוחק לומר דכל הסוגיא דיבמות אזלא רק למ"ד משמש מת בעריות פטור, אלא י"ל דבשלמא בשבועות שם מיירי בביאה גמורה ומשו"ה חייב כשפירש אבל לענין יבום דבהעראה מקיים מצות יבום ולא יעשה רק העראה דגם בלא"ה מוכרח להיות כן כמש"כ התוס' דף כ' ד"ה גזירה וכיון שפירש מיד הרי תיכף בהתחלת הפרישה שוב ליכא ביאה כלל ולא שייך לומר שיהיה חייב על הפרישה אבל להרמב"ם דס"ל דבחייבי כריתות גם קירוב בשר אסור מדאורייתא א"כ קשה דהיאך אפשר ליבם הא גם בעת הפרישה עדיין איכא קירוב בשר ובודאי דוחק לומר דכל הסוגיא אזלא אליבא דמ"ד דהעראה הוי נשיקה ומשו"ה כשפירש מיד ליכא קירוב בשר דהא קיי"ל העראה זו הכנסת עטרה אלא וודאי דהרמב"ם ס"ל דכל מה דמוכרח להיות לעולם אחר הביאה עשה דיבום דוחה אותה כיון דא"א בלאו הכי וכסברתם של הפסקי תוס' דזבחים הנ"ל ובזה י"ל נמי קושית הגאון ש"א סימן כ"ט ובספרו טורי אבן ריש חגיגה שהקשה להרמב"ם דס"ל דהא דשרי כלאים בבגדי כהונה בשעת עבודה הוי רק משום דעשה דוחה ל"ת ולא בגדר הותרה לגמרי הא לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה דהא מוכרח לשהות זמן, מה אחר העבודה וכן קודם העבודה אבל לפום מה שפירשנו דהרמב"ם ס"ל כסברת הנ"י והפסקי תוס' דכל מה דמוכרח להיות מקרי בעידנא לכן גם בבגדי כהונה לא ניתנה תורה למלאכי השרת ומוכרח לשהות זמן מה קודם העבודה ולאחר העבודה ולכן כיון שמוכרח להיות כן מקרי בעידנא אבל באמת הגאון בעל ארצות החיים כתב על קושית הש"א דמיעקרא ליתא כי הלבישה היא המצוה והלבישה גופא היא מ"ע ומ"ע דלבישה היא הדוחה לאו דכלאים וכל שסופו עובד עבודה מקרי שקיים המצוה דלבישה שמ"ע ללבוש בגדי כהונה ע"מ לעבוד בהן והוי שפיר בעידנא, ובזה ניחא מה דאיתא בברכות דף ל"א ע"ב דקאמרה הגמ' דקאמר עלי קראו לכהן לייתי ולשחוט את הפר חזנה שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למשחט א"ל למה לכו לאהדורי בתר כהן שחיטה בזר כשרה דלא כתיב ושחט הכהן אלא והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה, א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה והנה קשה דלפי הרמב"ם דלא נדחה הל"ת של כלאים אלא בשעת עבודה ואז מותר ללבוש את האבנט ושלא בשעת עבודה אפילו בעת שהכהן בבית המקדש ג"כ אסור ללבוש את הבגדים וא"כ כיון דלאפרושי מאיסורא מותר להורות הלכה בפני רבו וא"כ אמאי קאמר עלי לשמואל דמורה הלכה בפני רבו הוא וחייב מיתה הלא כיון דשחיטה כשרה בזר א"כ אסור ללבוש את הבגדי כהונה משום כלאים והורה שמואל לאפרושי מאיסורא ולא הוי מורה הלכה וכו' ואע"פ שי"ל דאע"פ ששחיטה כשרה בזר מ"מ אם הכהן שוחט מקרי ג"כ דעוסק בעבודה ומותר ללבוש את הבגדי כהונה אבל מ"מ אין זה ברור אבל לפי דברי הארצות החיים א"ש כיון דהמצוה בהלבישה ומותר לישא הבגדים אפילו מקודם העבודה כדי שאח"כ יעשה את העבודה א"כ ניחא כיון דמקבלה ואילך מצוה רק הכהן להקריב ואסור לישראל להקריב לכן לובש את הבגדים לצורך הקבלה ואילך ומקיים את המצוה בההלבשה ולא איכפת לנו אם שוחט בשעת מעשה ג"כ ועיין בתוס' ד"ה אין בודקין מן המזבח וכו' קידושין דף ע"ו ע"ב וביומא דף ס"ו ע"א במשנה שם ובברכות רש"י ד"ה מזה בן מזה ודו"ק

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ט הלכה י"ז וז"ל בד"א שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם אבל אם נפל אחד משניהם והוא חם לתוך השני והוא צונן קולף הבשר כולו שנגע בו החלב ואוכל השאר עכ"ל ומובן שה"ה לגבי כלי אם נפלה טפה רותחת על כלי צונן דסגי בקליפה אם אפשר במציאות והנה אם נפלה טיפת חלב רותחת על קדירת בשר שקורין טשיגונעס לבנים שהמה מצופים בהיתוך שוע ולבן אם נפלה על צד החיצון אם סגי בהגעלה עיין בת' חתם סופר סימן קי"ג ע"ד קדרות ברזל הנעשים בקראקא שכתב דלא מהני להו הגעלה מטעם ספק שמא דינם ככ"ח שאין מועיל להם הגעלה רק בליבון קל סגי להו ע"ש ובהמאסף כנסת ח"י מביא שם בשם תורת אביגדור שמתיר קדירות טשיגון בהגעלה ועיין בד"ת סימן צ"ב שמביא שם בשם תשובת ד"מ חלק ג' סימן נ"ז שהשיב שהוא נוהג להקל בכלי שדרכה להשתמש בשפע לאחר מעל"ע ע"ש אך בחקירתינו בוודאי יש להתיר בהגעלה כיון שכלי ברזל אם משתמשים בה ע"י אמצעית משקה אפילו על גבי האור סגי ג"כ בהגעלה כמבואר בכל הפוסקים