תבונה יט

עליו ואם היה רק ברצון ליכא בזה ס"ס וגם הרמב"ם ניחא כי הוא ג"כ יסבור כשיטת ר"ת ולהבעל תהיה אסורה בסתירת עכ"ום ולכן פסק הרמב"ם שמקנאין אפילו מעכו"ם וכמימרא דרב המנונא וכמו שפירש הב"ח שאע"פ שלהעכו"ם שריא אפילו לאחר שנתגייר כיון דהויא ביאתו כביאת בהמה אעפ"כ להבעל היא אסורה כיון דמעלה בו מעל ולכן מקנאין אותה ודו"ק

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ב ה"ד וז"ל כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי עכ"ל, ושם הלכה י' איתא שם וז"ל אבל ישראל הבא על הכותית בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין א"א ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על הכותית בזדון ה"ז נהרגת מפני שהיא הביאה לישראל תקלה על ידיה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו עכ"ל ובתו"ת פ' בלק איתא שם בזה"ל ועיין בספר אוה"ח על התורה שהקשה מאיזה טעם הרג פינחס את כזבי הלא לא מצינו שמצות קנאים פוגעים בו שייך לפגוע בהנבעלת ג"כ ע"ש ול"נ פשוט דהיתה חייבת מיתה מדין מסית לע"ז שהרי ידוע מהגמ' ומדרשים לא נתפתו הנקבות לזוניהן עד שעבדו עכו"ם וכ"מ לשון הכתוב בר"פ פנחס צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם על דבר פעור ועל דבר כזבי המוכה ביום המגפה על דבר הפעור הרי דחיוב מיתתה מפורש הטעם בהתורה שהוא על דבר פעור עכ"ל ול"נ לישב כ"ז דהנה איתא בשלטי גבורים סוף פרק החולץ בזה"ל והר"ר אברהם הגדול כתב על יבמה שנפלה לפני מומר וז"ל דבר תימה הוא אי בעיא חליצה ממנו כי במקום ערוה הוא וקנאים פוגעים בו כי גם הנבעלת לארמאי קנאים פוגעים בה ע"כ ומיושב בזה הכל ע"ש אך נוכל לומר דקושיתו היא כיון שהיא היתה כותית לכן מקשה הוא מפני מה חייבת מיתה, ומדין מסית גם ב"נ חייב ודו"ק

רמב"ם הלכות א"ב פי"ז הלכה ב' וז"ל כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדולים בין הדיוטים ובעל לוקה, ואם בא עליה דרך זנות אין לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול עכ"ל, וע"ש במ"מ והנה בקידושין דף נ"א ע"א מחולקין אביי ורבא בדין קידושין שאין מסורין לביאה דאביי סובר דהוי קידושין ורבא סובר דלא הוי קידושין ואפילו אביי דסובר דהוי קידושין הוא רק להצריכה גט ולא קידושין גמורין להיות עמה נתפס בתורת אישות ומאי סברתם, ונ"ל להסביר מחלוקתם בזה דהנה קידושין הוא התקשרות והתחברות בין איש לאשתו וגיטין הוא התפרדות והתרחקות, ולכן פעולת הקידושין צריכה להיות חלות של התקשרות והתחברות, וא"כ כגון קידש אחת משתי אחיות דמקודם היה יכול ליקח איזה שירצה ועכשיו ע"י זה שקידש אחת משתי אחיות ולא פירש איזהו, הוא לא יכול לחיות בשום אחת מהן מטעם החשש שמא זו אחות אשתו וכמבואר שם, וא"כ הקידושין לא פעלו מטרתם כי לא די שלא עשו פעולת ההתקשרות וההתחברות עוד פעלו בהקידושין פעולת גט היינו התרחקות והתפרדות שאינו יכול לחיות בשום אחת מהן ולכן לא הוי קידושין אפילו לאביי כ"א להצריכה גט וזה יהיה ההבנה של התירוץ של תוס' על קושיתם מחייבי לאוין דאמאי גבי חייבי לאוין תפסי קידושין ולא אמרינן דהוי קידושין שאין מסורין לביאה ע"ש בתירוצם, וההבנה הוא כך כמו שבארנו דהיכא אמרינן דמקרי קידושין שאין מסורין לביאה היכא דבלא פעולתו היה יכול ליקח אותה ולהיות נתפסת באישות, אך ע"י פעולתו במה שקידש ע"ז האופן הוא בפעולתו בהקידושין גרם להיפוך לא התקשרות אלא התרחקות כגון גבי אחת משתי אחיות וכדפירשנו אבל חייבי לאוין פעולתו בהקידושין לא גרם התרחקות ופעולתו בהקידושין עבד כדרך כל קידושין, אך איסור התורה דחייבי לאוין רובץ עליה וחסרון צדדי איכא בקידושין אלו לא מצד פעולתו אלא איסור תורה רביע עלה זאת לא מקרי קידושין שאין מסורין לביאה וכ"ת לפום הבנתנו יוקשה לשיטת הרמב"ם דפוסק דאיסור דחייבי לאוין לא הוי כ"א ע"י קידושין וא"כ אמאי לא מקרי זאת קידושין שאין מסורין לביאה, אבל באמת לא קשה זאת דאפילו לשיטת הרמב"ם ג"כ האיסור הוא לא מצד פעולת הקידושין אלא מצד חייבי לאווין דאסרה התורה, אלא לשיטת הרמב"ם החלות של האיסור התורה דחייבי לאווין הוא בעת הקידושין וא"כ אין זאת קידושין שאין מסורין לביאה כי זאת הוא רק היכא דהתפרדות עשה ע"י הקידושין ובפעולתו שקידש אותה הוה האיסור מצד הקידושין, אבל היכא דהאיסור הוא מהחייבי לאווין שהתורה אסרתו רק הקידושין מסמנין שבזה הזמן יחול איסור התורה זה בוודאי לא שייך לקידושין שאין מסורין לביאה ודו"ק

רמב"ם הלכות א"ב פרק כ"א הלכה א' וז"ל כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי עריות ע"כ, וע"ש במגיד משנה, מבואר שדעתו ז"ל דבחייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות בזמן הבית לוקה אף על קרוב בשר גרידא והקשה ע"ז בעל שעה"מ מסוגיא דיבמות דף ג' ע"ב דפריך שם טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מתיבמת דאתי עשה ודחי ל"ת אימר דאמרינן ל"ת גרידא ל"ת שיש בה כרת מי דחי והנה לדעת הרמב"ם עדיפא ה"ל להקשות היאך הו"א אחות אשה מתיבמת הא לא הוי בעידנא דמצות עשה דיבום אינו מקיים עד שיבעול והל"ת עובר מיד בשעת נשיקה דהוי בקירוב בשר כמבואר ביבמות בתוס' דף כ"א ותירץ השעה"מ דהרמב"ם ס"ל כשיטת הר"ן הובא בנ"י בב"מ דף ל' וכ"כ הפסקי תוס' בזבחים דף צ"ז דהיכא דא"א לקיים העשה רק מקודם שיעבור על הל"ת מקרי שפיר בעידנא והניח בצ"ע דעת הה"מ ז"ל שבהלכות א"ב חיזק דעת הרמב"ם ז"ל דגם קירוב בשר בלאו הוא ובפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה דעתו מפורש דאף דהיכא דא"א בענין אחר לא מקרי בעידנא וזהו תרתי דסתרי לפום ההוכחה מסוגיא