תשובות מהרי"ם ט

מדייק הש"ס בלישנא דכל. מ"מ י"ל דסיפא דמילתא דרשב"ג דקאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל קאי דווקא אבן ת' וודאי. אף שבאמת דוחק הוא לפרש כן מ"מ יש לומר ניחא לי' להש"ס למיכרך בהדיא מעובדא דר"פ ור"ה בדר"י שאסרו בהדיא היכא דנשחט תוך ת' ימים אלמא אף דאכלו ארי פליגי. ובזה אמרתי דברי רש"י ז"ל הא דקאמר הש"ס לעיל הא לא שהה ספיקא הוי. ופירש"י ד"ה הא לא שהה שלשים יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוי הש"ס פריך עלה. דרש"י תמוה לכאורה למה. לי' לדייק בבהמה ח' ימים. דהש"ס לא פריך אלא משלושים יום באדם. ונראה דרש"י כיון בזה כוונה מיוחדת כמ"ש דהנה נראה דהא דפריך הש"ס מימהל היכי מהלינין כו' הוא דווקא למאי דמסיק דבפיהוק ומת ד"ה מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי אבל לס"ד דהש"ס שבאכלו ארי ד"ה חי הוא כי פליגי בשפיהוק ומת נראה דלא שייך כלל קושיית הש"ס מימהול וכו' דהא דחייש רשב"ג למיעוט נפלים היינו היכא דפיהק ומת דחזינן בי' ריעותא אבל היכא דאכלו ארי או נפל מן הגג המיתה בא ממקום אחר ולא חזינן בי' ריעותא גם לרשב"ג לא חיישינן למיעוט נפלים דאזלינן בתר רובא מכש"כ היכא דהוולד חי לגמרי דמותר למוהלו בשבת כיון דלא חזינן בי' ריעותא כלל אלא וודאי דקושיית הש"ס לפי המסקנא דלרשב"ג גם באכלו ארי או נפל מן הגג חייש למיעוט נפלים אף דלא חזינן בי' ריעותא כלל. ולזה פריך מימהל היכא מהלינן אף שהוא חי]. דאף שהוא תי ניחוש למיעוט ולא ניחול עלי' שבת. ולזה בא רש"י בצחות לשונו דנקט בבהמה ח' ימים כו'. וכוונתו דרש"י לשיטתו הא דבבהמה ח' ימים אינו נפל היינו כי אכלו ארי או נפל מן הגג דבהמה אינה ניתרת אלא בשחיטה והוי כאכלו ארי דהמיתה בא ממקום אחר ולזה פריך הש"ס שפיר מימהל כו' דהא חזינין לרשב"ג גם היכא דליכא ריעותא חושש למיעט נפלים כמו באכלו ארי כו' וזה כפתור ופרח בלשון רש"י

ועתה אפרש שיטת הרי"ף בס"ד. דהנה הרי"ף השמיט בהלכותיו הא דקאמר אביי דלמסקנא דבפיהוק ומת לא פליגי דד"ה מת הוא כ"פ באכלו ארי וכו' הבעהמ"א ורמב"ן והר"ן ז"ל דסמיך הרי"ף ז"ל על הא דקאמר הש"ס לקמן אתמר מת בתוך שלושים יום ועמדה נתקדשה. אמר ר"ה משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. והיינו באשת כהן סמכינן על רבנן דפליגי ארשב"ג וסברי חי הוא וס"ל להרי"ף דחלה ומת דינו כפיהוק ומת. א"כ מזה מוכרח דרבא פליג אדאביי דגם בפיהוק ומת פליגי. וקימ"ל כרבא לגבי אביי. ולע"ד דוחק קצת. דא"כ ליפלגו אביי ורבא בהדיא כדרכן בש"ס בכ"מ. והנלע"ד לפרש שיטת הרי"ף ז"ל בס"ד. וקודם אבאר שיטת רבני בעלי התוס' ושיטות הרשב"א בסוגי' דיבמות. דקאמר ביבמות איזו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וציפרניו שלא גמרו. טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי אשתהי ופריך הש"ס הא דעביד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למד"הי ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשר'. כמאן עביד כרבי דאמר אשתהי. ומשני כיון דאיכא רשב"ג דאמר אשתהי וכרבים עבוד דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלושים יום באדם אינו נפל והנה שיטת התוס' בשבת וביבמות ושיטת הראש ז"ל דרבי ורשב"ג בחדא שיטתא קיימ'. והיינו דבעינן תרתי גמרו שערו וצפורניו ושיהוי למד יום ולרבנן לא מהני בבן ח' וודאי גמרו שפרו וכו' ושיהוי למד יום דלא אמרינן אשתהי. אמנם שיטת הרשבא בחידושיו דלרבי בגמרו שערו כו' לחוד סגי כדמדייק בלשונו סימנין מוכיחין עליו ולרשב"ג מסיק הרשב"א ז"ל עיקר תלוי בשיהוי מד יום ולא תלי' מידי בגמרו שערו וצפרניו. ובאמת כן מוכח שיטת הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה דגמרו שערו הוי סימן בר קיימא אפילו בלא שהה. ושהה לחוד אפילו בלא גמרו שערו וצפרניו מהני. אלא דרשב"א לפי שיטתו פסק דאין הלכה כרבי אלא כרשב"ג דעיקרו תליא בשיהוי למד יום. והרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות מילה פסק כרבי. ונ"ל לפרש טעמו של הרמב"ם. דהנה הא דפריך הש"ס על הך עובדא דרבה תוספאה כמאן כרבי. נראה דכוונת הש"ס להקשות דהיכי עביד כרבי הא קימ"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דת"ק דרבי ס"ל דלא אמרינן אשתהי היכא עביד כרבי. וע"ז משני הש"ס כיון דאיכא רשב"ג דקאי כוותי' כרבים עביד. והיינו דבין לרבי ובין לרשב"ג אמרינין אשתהי ועכ"פ דלא כת"ק דרבי דס"ל לא אמרינן כלל אשתהי. ויש לנו לפסוק בזה כרבי וכרשב"ג דפליגי את"ק דס"ל לא אמרינן אשתהי רק בנידון הך פלוגתא דבין רבי ורשב"ג דלרבי אף בגמרו שערו מוציאו מידי ספק נפל ולא בשיהוי למד יום. ולרשב"ג להיפוך דווקא בשיהוי למד יום מוציאו מידי ספק נפל ולא בגמרו שערו כו' לכן דעת הרמב"ם בזה לפסוק כשתיהן דכל חדא וחדא בין גמרו שערו לחוד ובין שיהוי למד יום מוציאו מידי ספק נפל כי יכולי' להיות שתיהן אמת ולא סתרי אהדדי דאחד משניהם מוציאו מידי ספק נפל. וטעמא נ"ל ברור בזה דהא דפסק כרשב"ג דשיהוי למד יום נפיק מידי נפל סמיך אסוגיא דשבת פ' ר"א דמילה דאיפסק הילכתא כרשב"ג דכל ששהא שלושי' יום באדם אינו נפל. וכן כתב הכ"מ. ובנידון הך פרטא דפסק כרבי דבגמרו שערו וצפרניו מוציאו מידי ספק נפל אף דלרשב"ג אינו מועיל גמרו שערו להוציאו מידי ספק נפל מ"מ פסק בזה כרבי מטעם דהלכה כרבי מחבירו אפילו נגד רשב"ג אביו כמש"כ בזה בספרי כתונת פסי' דמוכח מכמה דוכתי דהלכ' כרבי מחברו אפילו נגד רשב"ג אביו וכיון דאין הפרטים סותרים זא"ז דיכול להיות שתיהם אמת דלמר גמרו שערו מוציאו מידי נפל. ולמר שיהוי למד יום מוציאו מידי ספק. א"כ אף דבשבת איפסוק הילכתא כרשב"ג דשיהוי למד יום מוציא מידי ספק נפל מ"מ לענין הך פרטא דלרשב"ג אינו מועיל גמרו שערו לא אפסיק הילכתא כוותי' במס' שבת. א"כ שוב הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו אפילו נגד רשב"ג אביו. וכבר ביאר הריב"ש ז"ל בתשובה סי' תמ"ו דאף דפסק הרמב"ם ז"ל כרבי דגמרו שערו וצפרני' מוציאו מידי ספק נפל היינו מן התורה הוי וולד מעליא. ומותר לטלטלו ולמולו בשבת אבל לא עדיף מסתם וולדות דכל שאר וולדות ג"כ גמרו שערו וצפרני'. וכבר ביאר הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום דלענין חליצה עשאוהו חז"ל כספק ואינו פוטר את אמו מיבום ובעי חליצה רק בדיעבד אם נתקדשה לכהן דינו כשאר וולדות ולא בעי חליצה כי היכי דלא ניפוק אשה מבעלה

ועתה נבוא לפסק הרי"ף ז"ל שהשמיט הדין דפיהוק ומת וכן הרמב"ם ז"ל. וכבר הבאתי בשם הר"ן והרמב"ן ז"ל דטעמא דידהו משום דס"ל דחולה ומת דינו כפיהוק ומת וכיון דאמר רבא בנתקדשה לכהן ומת הולד בתוך שלושים יום דאינה חולצת דסמכינן ארבנן דרשב"ג א"כ מוכח דלרבנן גם בפיהוק ומת אמרינן דהוי וולד מעליא וכיון דרבא פליג אדאביי קיי"ל כרבא נגד אביי וכבר כתבתי דדחיק לי מילתא לומר כן דא"כ ליפלגי אביי ורבא בהדיא כדרכן בש"ס בכ"מ. אמנם לשיטה זו שבארנו יתבאר הטוב בטוב טעם בס"ד. דבאמת אין כאן מחלוקת אביי ורבא. דאביי גריר אפלוגתא דרשב"ג ורבנן ועל סתם וולדות. ולזה אמר אביי דפיהוק ומת ד"ה נפל הוי. והיינו כיון דלא שהה שלושים יום ואיכא ריעותא דפיהוק ומת שוב הוי ספק נפל גמור דמאי דגמרו שערו וצפרניו אינו מועיל כלל לא לרשב"ג ולא לרבנן. דהא לרשב"ג כבר בארנו דגמרו שערו אינו מעלה בלל להוציא מידי ספק. וגם לרבנן דרשב"ג ג"ב אינו מעלה כלל להוציא