תשובות מהרי"ם ח

סברת השיטה הנ"ל מוכרחים אנו לומר כסברת התוס' בכמה דוכתא. דהא דסבירא להו דלא אזלינן בתר רובא בממונא היינו כמו רובא לרדיא דלאו רוב גמור הוא. שוב מצאתי בספר הפלאה על כתובת בסוף פירק' קמא הביא קשיא הנ"ל בשם ס' שער המלך. והגאון בעל הפלאה ישב. וזה דבריו כיון דאוקמי' התורה על הרוב דלאו טריפה הוא. לענין שאר מילי כגון בשור לענין איסור אכילה. וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהם. ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחרי הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממון כגון בשור שנמצא נגחן. וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות.. ולענ"ד דבריו צודקים מאוד אלא דמדברי התוס' בכורות ך' ע"א ד"ה ור"י סבר חיישינן לטינוף אינו מבואר כן. ועכצ"ל מחמת הך קשיא דלשמואל דלא אזלי' בתר רובא בממונא. האיך חייב לפדות דילמא טריפה. אחד מה"ג תירוצים. או שיטת התוס' בכמה דוכתא דברוב גמור אזלינן אף לשמואל בתר ממונא. או כסברת השיטה. דבמצוה אזלי' בתר ממונא או כסברת בעל הפלאה. וכל זה שייך גם בנידון דידן. גם תי' בעל הפלאה כיון דמחזיקינין לוולד גמור מה"ת לענין לפוטרו מיבום ה"נ הוי רובא גם לענין זה. ואפשר יש עוד איזה תירוצים על הקשיא הנ"ל והא דטריפה יהי' שייך ג"כ בנידון דידן

ועוד נלע"ד לצרף לנידן דידן דאפילו הוי ספק גמור מה"ת יש הרבה דיעות מהראשונים ז"ל דבספק מצוה מה"ת מברכין עליו אשר ציוונו. והוא דעת רבינו יונה שהביא הר"נ בשבת פרק ר"א דמילה גבי ערלה כבושה. וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות פ"ד מ"ה מילה. וכ"ה דעת הרמ"ה. ומחלוקת תלי' בסוגי' הש"ס בשבת דף כ"ג. ונהי דלא קימ"ל כן להלכה מ"מ יש לצרף לנידן דידן דעת הגדולים לחזק הלכה

והנה הראש בריש הלכות פדיון הבן כתב וז"ל לאחר שיהי' בן שלושים יום יפדנו מיד ולא יאחר מצותו כמו שאמרו חכמים ז"ל מכילתא ושמרתם את המצות קרי בי' ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה ומשמע לי דמדאורייתא הוא. ועוד נלע"ד ראי' מבוארת. דהוא מה"ת. מהא דאמרינן בפסחים דף ס"ח תניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים וכו' כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך ע"ש. הרי חזינין דמחמת חביבה מצוה בשעתו דוחה שבת א"כ בוודאי הוא מה"ת. לכן דעתי העני' מסכמת לדברי הגאון בעל בית שמואל אחרון לעשות הפדיון תיכף ביום ל"א ולברך עליו כנלע"ד: סימן ג מאחר שבסימן הקודם כתבנו בהך כללא דרשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל אמרנו לבאר בסי' זה בס"ד מה שבארתי בזה שיטת הראשונים ואיזה הערות לפענ"ד בדברי הראשונים וה' יאיר עיני בתורתו הקדושה

בשבת ד' קל"ו ע"א אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא. כי פליגי שפיהק ומת. מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא נפקא מיני' לפטור מן היבום. יש לתמוה טובא לפרש"י ד"ה נפל מן הגג או אכלו ארי. פירש"י לגבי בהמה לא נ"מ מידי סתם וולד בהמה ששחט בתוך ח' מותר באכילה דלא חזינא בי' ריעותא א"כ להך לישנא אין נ"מ בין רשב"ג ורבנן. אלא גבי אדם. כגון שפיהק ומת. לפטור את אמו מן החליצה וכמו שפירש"י בהדיא בד"ה שפיהק וכו' גבי אדם קאי א"כ למה להש"ס למיפרך מהך עובדא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע וכו' אמרו לי' אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינין מיניה השתא לא אכלינין מיני'. ליפרוך מגופא דברייתא דקתני בדברי רשב"ג שמנת ימי' בבהמה אינו נפל. ולמאי קאמר אינו נפל אם מתה בלא"ה אסורא באכילה ואם שחטה הוי כאכלו ארי דלא מחזיקינין ריעותא. ואזלינין בתר רוב וולדות דאינן נפל. ובאמת מצאתי בתוס' יבמות קי"ט ד"ה מחוורתא שכתבו בזה"ל א"נ אסרו בבהמה בבריא שמא יבוא להתיר בחולה שיהא קרוב לפיהוק ומת. וכזה כתבו בחולין ד' י"א בסוגי' דאזלינין בתר רובא. ולדבריהם. שייך ג"כ פיהוק בבהמה. דהיינו שנולד' חולה ושחטה דדינו כפיהוק ומת ולפ"ז לא מצי למיפרך מברייתא די"ל דלענין זה קאמר רשב"ג שהי' הוולד חולה מתחלת לידתה ושחטוה בתוך ח' ימים ולא יצאה מידי ספק נפל. אבל מדר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע פריך שפיר דשמו לפניהם עגלא תלתא לכבד אותם בוודאי בריא הי' ואעפ"כ לא רצו לאכול כיון שנשחטה בתוך ח' ימים. ובאמת נלע"ד ליישב ברווחא טפי עפ"י מה דקימ"ל ביו"ד סי' י"ז השוחט המסוכנת בעינן פירכוס ואם לא פרכסה הוי בחזקת נבלה ולוקה עלי' דאמרינן נטולה נשמתה הי' קודם לכן. והשוחט את הבריאה ולא פרכסה כלל ה"ז כשרה דתלינין איזה סיבה מה דלא פרכסה. א"כ י"ל אף להך לישנא דאכלו ארי או נפל מן הגג ד"ה בחזקת חי הוא כיון דלא חזינין בי' ריעותא. מ"מ איכא נ"מ בבהמה דשחטוה בתוך חי ימים ולא פרכסה כיון דסתם בריאי' מפרכסין וזו לא פרכסה איכא רעותא דלא פרכסה. ונהי דבבריא לא משגחינין ע"ז וכשרה. מ"מ כיון דאיכא מיעוט נפלים ואיכא כאן ריעותא דלא פרכסה דמיא לפיהוק ומת דגבי אדם דפליגי בזה רשב"ג ורבנן. דלרשב"ג הוי בחזקת נפל. ולזה קאמר שמונת ימים בבהמה אינו נפל. אבל מהך עובדא דר"פ ור"ה בדר"י פריך שפיר. דקאמרו לי' אי אתריחיתו עד לאורתא הוי אכלינין מיני' ולא שאלו אם פרכסה הבהמה דאם פרכס הוי מותרת. בתוך ח'. אלא וודאי דלדידהו גם פירכוס לא מועיל. א"כ מוכח דגבי אכלו ארי או נפל מן הגג פליגי. אמנם כל זה לא יספיק לנו לפי' רש"י שפירש בפשיטות דבבהמה אם שחטוה בתוך ת' ימים דינו כאכלו ארי. א"כ יותר הו"ל למיפרך מברייתא גופא מדרשב"ג דקאמר שמנת ימים בבהמה אינו נפל. ונלע"ד ליישב קצת פרש"י בדוחק עפ"י התוס' דסוגין וסוגי' דהערל יבמות ד' פ' ומהתוספתא דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי דלרבנן כל סתם וולד הוי בחזקת שאינו נפל ולרשב"ג בעינין שיהוי שלשים יום ופליגי בוודאי בן ח' רק שנגמר שערו וצפרניו ואזיל בה רשב"ג להקל דמהני שיהוי למד יום דאמרינן בר ז' ואשתהי ולרבנן לא מהני שיהוי ל' יום דלא אמרינן אשתהי ולרבנן הוי בחזקת נפל. וכתבו התוס' אף דבתוספתא משמע דפליגי בוודאי בן ח' ורשב"ג אזיל לקולא דמהני שיהוי למ"ד יום ולרבנן לא מהני. מ"מ משמע לי' להש"ס דפליגי גם בסתם וולדות מדקאמ' רשב"ג כל ששהא שלושים יום באדם אינו נפל. מדנקיט כל משמע דמיירי גם בשאר וולדות. ובזה אזיל לחומרא דבעינין שיהוי למד יום. ולרבנן אזלינן לקולא בזה דלא בעינין שיהוי למד יום דאזלינין בתר רוב וולדות ויש ליישב קצת פי' רש"י אף למאי דס"ד דבאכלו ארי או נפל מן הגג לא הוי נפל כ"א בפיהוק ובבהמה לא שייך זו לפי' רש"י דהא בהמה אינה ניתרת כ"א בשחיטה. והוי כאכלו ארי דלכ"ע מותר. מ"מ י"ל דהא דקאמר בן שמנה ימים אינו נפל קאי אוודאי בן ח' דנגמר שערו וצפרניו דלרשב"ג לא הוי נפל אם שהה ח' ימים דאמרינן אשתהי ולרבנן לא מהני שיהוי ח' ימים דלא אמרינן אשתהי ולא קאי באמת רשב"ג הא דקאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל אסתם וולדות רק בוודאי בן ח' אף דרישא דקאמר כל ששהא קאי וודאי אסתם וולדות כמ"ש התוס' דלהכי