תשובות מהרי"ם י

מידי ספק נפל. ואדרבה מחמרי טפי מרשב"ג וכמ"ש לעיל בשם התוס' והראשונים ז"ל. דלרשב"ג בוודאי בן ח' מהני שיהוי ל' יום ולרבנן לא מהני שיהוי ל' יום דלא אמרינן כלל אשתהי. א"כ כיון דבין לרבנן ובין לרשב"ג מעלות גמרו שערו וציפרניו אינה מעלה כלל להוציא מידי ספק נפל א"כ בסתם וולדות כיון דאיכא ריעותא דפיהוק ומת הוי חששא גמורה כל זה קאמר אביי אליבא דרשב"ג ורבנן: אבל רבא קאי אליבא דהלכתא דקי"ל כרבי דגמרו שערו וצפרניו מוציא מידי ספק נפל אפילו בוודאי בן ח' אם גמרו שערו וצפרניו הוי וולד מעליא מן התורה א"כ במת בתוך שלשים יום בסתם וולדות אף בפיהוק ומת או חלה ומת דדינו כפיהוק ומת נהי דאיכא ריעותא דפיהוק מ"מ איכא מעליותא דגמרו שערו וצפרניו ומוציא מידי ריעותא דפיהוק ואזלינן בתר רוב וולדות דהוי בני קיימי וסמכינן ע"ז באשת כהן דאינה חולצת כנ"ל ברור

והנה יש לעיין הא דפריך הש"ס בשבת לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן. אמר רב אדא בר אהבה מולין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא וכפי' רש"י דלאו חבורה הוא. וע"ז קאמר הש"ס אמר אביי כתנאי וכפי' רש"י ד"ה כתנאי נפל גמור אם חשוב כמת כדקאמר רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך בבשר. או לא והוי חבורה ויש לעיין דהא לעיל בשבת דף ק"ו בסוגיא דמקלקל בחבורה יליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה בשבת אלמא חובל ומבעיר חייב. ור' יהודה דסובר מקלקל בחבורה פטור דחה דהתם מתקן הוא כדר"א דאמר ר' אשי מה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי. ולפי' רש"י הוי הטעם דמתקן גברא דמהיל לי'. ולפי' התוס' הוי הטעם דהא חשיב תיקון מחמת מצוה. ובספרי כתונת פסים הארכתי בזה והבאתי דברי תה"ד שמבא' היטב החילוק שבין פי' רש"י לפי' התוס'. א"כ מה מקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן נהי דנפל חשיב כחי וחשיב עושה חבורה,. מ"מ יש למוהלו ממ"נ דאי בר קיימא הוא הרי מצות מילה דוחה שבת. ואי נפל הוא אין כאן תיקון. ונהי דחשיב חבורה דלענין זה הוי כחי מ"מ הוי מקלקל בחבורה ופטור ומה שנוהגין למול הנפלים לאחר מיתה אינו בגדר מצוה כלל. אלא מנהגא בעלמא כמ"ש המ"א בסוף הלכות יו"ט עפ"י המדרש. ותדע דקאמר הש"ס מימהל היכי וכו'. דאי נפל הוא לא חשיב מצוה למוהלו בשבת. א"כ קשה טובא דלא הוצרך הש"ס להך סברא דמחתך בבשר בעלמא הוא וצ"ל דהש"ס אזלא גם אליבא דר"ש דסובר מקלקל בחבורה חייב. וא"כ שפיר פריך הש"ס דלמא נפל הוא. ואין כאן מצוה למוהלו וחייב משום מקלקל בחבורה. ולפ"ז יש לעיין בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה שהביא דברי הש"ס הא דמוהלינן את הספיקות בשבת מכח ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בבשר הוא. והלא התה"ד הוכיח דהרמב"ם פוסק כר"י דמקלקל בחבורה פטור. והבאתי בספרי כ"פ הנ"ל. א"כ למה הוצרך להם סברא דמחתך בבשר הוא. והלא לשיטתו בלא"ה יש למולו ממ"נ. נהי דחבורה היא ולא חשיב מחתך בבשר. מ"מ מותר למולו מכח ממ"נ דאי בר קיימא הוא הרי מצותו דוחה שבת ואי לאו בר קיימא הוא ואין כאן תיקון הרי מקלקל בחבורה הוא ופטור. וצ"ע. סימן ד שלום לאהובי ידידי מוה' מנשה נ"י

נידון השאלה ששאל מי שנוהג לתת מעשר מהריווח שלו אם יוכל לעשות מלאכה לעני וינכה על המעשר

הנה השאלה סתום. אם יש בידו כבר מעות מעשר ואם אין בידו עדיין מעות מעשר. ואם יש בידו כבר מעות מעשר הגם שיש לו תקנה ליתן להעני מעות. מעשר והוא ישלם לו בעד המלאכה. מ"מ שאלתם אם יוצא בזה ידי חובת מעשר במה שעושה מלאכה אצל העני, הנה במשנה דשקלים פ"ד משנה וא"ו מחלוקת בין ב עזאי ורע"ק אם הקדש מתחלל על המלאכה או לאו ופסקו הרב והרמב"ם כבן עזאי דאין הקדש מתחלל על מלאכה. והתוי"ט שם העיר דאף דהלכה כרע"ק מחבירו מטעם דמאמר הנקדם בקטורת אתי' כבן עזאי ולדעת התוס' שם אין הכרח והדרא לכללא דהלכה כרע"ק מחבירו דהקדש מתחלל על המלאכה. מ"מ נראה פשוט דאליבא דכ"ע כ"ז בדין הקדש ממש אבל לא במעות ריווח מהמעשר דמבואר בפוסקים דדין הקדש שלנו אינו כמו הקדש שהי' בימים ההם רק יש לו דין צדקה. ולפ"ז נראה פשוט דבוודאי מתחלל על המלאכה. אמנם נראה דבוודאי צריך שלא יחשב לו ביוקר המלאכה בשביל זה שעושה בחינם אלא צריך להחשב לו בשווה. ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק ל"ז דהיכא דהלוה הוא בעל מלאכה. והוא מלוה לו ע"מ שיעשה לו מלאכה בזול דהוי ר"ק. וה"נ בנידון זה אם בשביל שעשה עמו בחינם מחשב לו המלאכה ביוקר לא יצא ידי חובת המעשר

ואם השאלה שעדיין אינו בידו מעות הריווח. בזה נסתפק בתשובת נ"ב קמא חי"ד סי' ע"ג אם יוצא בזה ידי חובת מעשר מה שנותן עתה לנכות מה שיגיע לידו אח"כ ממעות הריוח. ודברי הרמ"א בסי' רנ"ז ס"ה הם בהקדים לעני דרך הלוואה ולא דרך נתינה ע"ש. ולפי זה אינו יכול רק באופן שהעני ישאר לו חייב בעד המלאכה. ואח"ז ינכה כשיבא ריווח לידו בעד החוב שחייב לו העני, א"ד ידידו דו"ש: סימן ה לכבוד הרב המאה"ג החו"ב סוע"ה המפורסם מוה' ירוחם נ"י רב דק"ק באדקי יצ"ו

פתח דבריו העיר על מש"כ בספרי סי' נ"ח סעיף ד' בישוב דברי רי"ו. ותמה מעכ"ת ע"ז. כיון דיסוד הוראה של רי"ו לפי דברי הוא משום כיון דעמדה יש לה מעלה מה. היינו דשוב עכ"פ מועיל בדיקה בלי שהי' מעל"ע. וגם שהייתה יש לה מעלה דמועיל בדיקה בהצטרפם יחד מועיל לצאת לגמרי מחזקת ריסוק אברים א"כ לפ"ז גם לפי הסוגי' דזבחים דעמדה צריכה מעל"ע מ"מ בהלכה נשאר סברת רי"ו. הלא סברת רי"ו סברא חיצונה לפי דברי ואין סברא דהני אמוראים יחלקו ע"ו ואין זה בכח מאמר הש"ס. כנה כוונתי דבאמת הני אמוראי ס"ל דגם הלכה אין לה מעלה כלל ולא מהני בדיקה בלא שהי' מעל"ע. וזה כוונתי דשם דחולק על כל אמוראי בחולין לזאת הקדים הש"ס עמדה צריכה מעל"ע דקאי על הסוגיא דחולין ושם מבואר דלכ"ע עמדה א"צ מעל"ע לכן הקדים הש"ס להורות דפליג על כל הני אמוראי דחולין וה"ה דס"ל הלכה אין לה מעלה כלל. וצריכה ג"כ שהי' מעל"ע. לכן בהלכה ושהתה ג"כ צריכה בדיקה. רק הש"ס נקט הלכה צריכה מעל"ע דקאי על סוגי' דחולין ואם לא הי' מקדים זאת ולכ"ע עמדה א"צ מעל"ע א"כ בהלכה ושהתה לא הוי בעי בדיקה

העיר עמ"ש בספרי סי' ע"ה בישוב קו' הפלתי עפ"י דברי הר"ן חולין דהטעם דאין מחזיקנן דם בבני מעים משום דמעט הדם שיש בהם אינו פורש בבישול והוי דם אברים שלא פירש. ותמה מעכ"ת דאי סברי התוס' כד' הר"ן והו"ל להביא ראי' ממימרא מפורשת דאין מחזיקינן דם בב"מ דמוכח דדם אברים שלא פירש דשרי אומר אני, דבלא"ה צריך להבין ד' התוס' בחולין י"ד ד"ה