תשובות מהרי"ם פד

אף דהוא שבות בעלמא רק דהענין הוא איסור סקילה. ומהאי טעמא נ"ל דיפה כיון הב"ש להלכה שהביא שאם נשאת בסימני' אמצעים לא תצא כן כתב רי"ו בשם הרמ"ה וכן כתב בד"מ. ולכאורה יפלא למה סתם כן להלכה. והלא הריב"ש בתשובה חולק ע"ז דאם ניסת בסימנים אמצעים תצא אלא דהב"ש ז"ל סבר דמדהביא הרמ"א ז"ל מכל הנך חלוקי דינים שכתבו האחרונים ז"ל אי זה מיקרי סימן מובהק ש"מ דס"ל כדעת הראשונים שהבאתי דהא דקימ"ל סימנין דרבנן היינו משום חומר א"א ומדאוריתא נפקא מאיסורי א"א ולכן סמכינן אשיקול דעתינו איזה מיקרי ס"מ ולכן סמך ע"ז להלכה אם ניסת לא תצא

ועתה נבוא לנידון שלפנינו הנה נראה הסימן השני שאמרה האשה ומבואר ג"כ בגב"ע בבית הוראה דעיר קרילאוו אוף איין פס זיא גידיינקט ניט אף וואשרעע פוס נאר איר שוועסטר האט גיזאגט אז זיא גידיינקט קלאהר אז אוף דער לינקער פוס איז גוועזין אפלעק אסימן פון אהאק מיט אהאק אופינשונדביינן היינו אוף דעם ארט איז קיין האר ניט גיועזין ער איז גיוועזן אראכיקר מענטץ איין אוף דעם ארט איז ניט גיועזין קיין האר מחמת עס האט זיך אללע צייט גיאייטערט איז גיוועזין דער סימן זייער ניכר. ונראה דזה הוי סימן מובהק כסברת האחרונים די"ל דצלקת אם צימצמה את מקומו היינו באותו אבר סמוך לראש אבר או בסופו או באמצע הוי סימן מובהק. אף שכתב הנוב"י סי' נ"א שצריך צימצום ממש אם למעלה מן הלב לצד הראש או למטה מן הלב לצד הארץ או מן הצדדים לצד ימין או לצד שמאל. מ"מ נראה דזה הוי ג"כ צמצום מקום כיון שאמרה על השינדביין משמע מקום ההאק הי' מגיע כל השינדביין וגם אמרה שם לא היו שער ומקום סביבו הי' שער הוי כצמצום מקומו ממש. אף שהמ"ב כתב דלא לסמוך על הרושם היכא דלא נמצ' בו מום משום דמים מחזי' המכה הנה הח"מ חולק עליו וכתב דאם המכה נתרפא כבר מחיים דלא אמרינן מים מחזי' למכה, וגדול שבאחרוני' בתשובת נוב"י סימן נ"א הסכים בזה לומר דלא שייך כלל כאן לומר דמים מחזי' למכה. דלא אמרינן הך סברא דמים מחזי' למכה אלא אי הא דאמרינן דביבשה משתנה אחר ג' ימים ואין ניכר בט"ע ובמים ניכר אפילו אחר כמה ימים וע"ז אמרינן היכא דאיכא מכה משתנה ג"כ במים אבל אם מתירינן מכח סימנים ואמרינן דסימני' אין עשויית להשתנות אחר מיתה כיון דסמכינן עליה ביבשה אין לחלק בין יבשה למים כלל

וגם נראה על הסימנים שבסימן החמישי שאמרה האשה דער מינצטער פינגער איז גוועזין אפין פינגער וואש לעבין איים אזו וויא פר דרייט דער מינצטער פינגער אפין אנדרין ער איז גיוועזין ארוכיקער מענטץ געלע האר דורך אפינגאנצין לייב אונטער דיא הענט גרושע האר כמעט מען האט גיקענט פאר בינדין דיא האר ומכתב הרב ומ"ץ דק"ק קריאלוב נכתב ג"כ שאמר אחד הבודקים שאצבע קטנה מהרגל שמאל הי' קטן למאוד וכמעט ניכר נראה דיש לחשוב זאת לסימן מובהק כמ"ש הרמ"א ז"ל בהגהה דשינוי באחד מאבריו נקרא סימן מובהק. וגם הסימן של השערות שהי' נראה דיש לחשוב עכ"פ לסימן אמצעי. וגם השבר שנמצא בו והשובר נוטה לצד ימין והכיס הי' גדול מאוד ונראה דיש לחשוב ג"כ לסימן אמצעי

ונידון מה שנמצא איזה ריעותא אשר האשה אמרה שהאצבע השני אשר קרוב לאגודל בהרגלים הי' מונח על הגודל היינו עס איז גיוועזין פאר דרייט אפין גראבין פינגער אז עס פלעגט אויש פוילין דער גראבער פינגער פון דעם. אף שבגב"ע לא נזכר זאת והי' מזה ריעותא גדולה. רק אח"כ נגבה עוד בבית הוראה הנ"ל אמר אחד בחו"ע שגם האנשים שהלכו לבדוק הלכו להם מחמת שלא יכלו להתעסק מחמת הריח. רק איש אחד עסק בו מתחלה ועד סוף ואמר שאצבע אחד ברגל אחד עקום. אך אינו זוכר איזה רגל ואיזה אצבע יהי מעלה ארוכה להריעותא הנ"ל וכבר כתב הר"ן בתשובה סי' ל"ג בענין שנמצא עדות מספיק להתיר אשה זאת ונמצא איזה ריעותא בצד אחר. היכא דאיכא לתלות הריעותא באיזה דבר לא מבטלינן שאר הסימנים. והארכתי בתשובה בזה והבאתי ראי' מהך משנה דר"ה שנים שאמרו ראינוהו שחרית במזרח וכו' ה"נ כיון די"ל שמא כדברי האשה ושאר האנשים לא שמו לבבם לבדוק ע"ז. ואחד אמר שהי' באמת איזה אצבע עקום רק שאינו זוכר היכן

ועוד יש לצדד להקל מחמת אומדנא שמצאו כל הבגדים על הספינה והוכרו בט"ע שהוא של הנטבע רק שלא ראו הטביעה. ואם איתא דלא נטבע וודאי דלא היו נשאר ערטילאי כי אין דרך בני אדם כלא לילך ערטילאי ובוודאי הי' הולך אצל הבגדים. ובוודאי אומדנא גדולה הוא. ומצינו בש"ס כתובת יודא ברי' דר"ת חתנא דר' ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב וכל בי שימשא הוה אתי לביתא וכי הוה אתי הוה חזיא קמי' עמודא דנורא יומא חד משכא שמעתתי' כיון דלא חזא האי סימנא אמר לי' ר' ינאי כפה מיטתו שאילמלי יהודה קיים לא הוה מבטל עונתו. והיכן לא הי' נזהר להוציא דבר זה אשר יוכל לבוא קילקול להתיר אשתו כדאמרינן בש"ס יבמות אמר ר"נ אלקים אכלה כברא לחסא ומדבורו דר"נ אזלא איתתא ואנסוב. והיכי לא הי' נזהר בזה דילמא אנסוב אשתו. אלא וודאי אומדנא דמוכח הי' אצלו. והכי נמי אומדנא גדולה הוא שאין אדם הולך ערטילאי ומצינו להפוסקים שתמכו כמה פעמים על אומדנא ואף אם ת"ל דבאמת נטבע רק פלטו המים למקום רחוק שאין יכול לילך אצל הבגדים מ"מ שוב לא הוי אלא איסורא דרבנן דהא הפוסקים כתבו לחלק הטעם דבמים שאין לכם סוף אם שהה עד שתצא נכשו לא תצא ואם לא שהה עד שתצא נפשו תצא הטעם בזה דבלא שהה עד שתצא נפשו חיישינן שמא עלה מהמים תיכף והוי חששא דאורייתא. משא"כ בשהה כיון דבמקום קרוב לא נפק רק לחוש שמא המים פלטו למקום רחוק הוי רק חששא דרבנן דרובן למיתה. רק רבנן החמירו לכן אם נשאת לא תצא. וא"כ בנ"ד אם ניחוש שפלטו המים למקום רחוק שאין יכול לילך לבגדיו הוא רק חששא דרבנן

גם יש לצדד להתיר בזה מחמת שמבואר בג"ע ששמעו מכמה אנשים שנטבע אף שלא יוכלו לחקור הטוב דבר זה מבואר בקע"ג סי' רכ"ו תשובת ר"א ממינץ בשם תשובת הגאונים שמשאין עפ"י קול הברה. ובמ"א בתשובה הארכתי בזה. אף שמבואר בדברי רמ"א בהג"ה שאם העיד ע"א סתמא שהוא טבע חוששי' שמא קרא לדברים האלו טביעה שכן דרך בני אדם לקרוא לדברים כאלו טביעה ותצא. אא"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו. הרמ"א ז"ל אזיל בשיטות הראשונים דס"ל דכל שלא שהה עד שת"נ איכא איסורא דאורייתא אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז כמו שנזכר בתשובת ר' בצלאל שר"ח והרמב"ם ס"ל דכל שנשבר הספינה או ראהו שניטבע אפילו לא שהא עד שת"נ ליכא