תשובות מהרי"ם פג

דהיינו הט"ז וסמ"ע והש"ך והב"ח עכ"ל הנוב"י. ותוכן דבריו בגירושין באיסור לא אמרינן אי עביד לא מהני מיסוד דברי התוס' דתמורה גבי אונס שגירש דלכ"ע חלו הגירושין משום דאיתקש גירושין למיתה דבכ"ע הוא מועיל ועוד האריך הרבה ביסודות חזקות וראיות ברורות דלא שייך כאן אי עביד לא מהני ובאמצע התשובה כתב וז"ל ואמנם אנחנו נדבר בגוף הדין אם נתקבל כדת בפני הבעל והאשה כמשפט. והנה על עסק המודעא שנאמר בדברי המערערים ומתוך דבריהם ניכר שגם המס"מ הי' בשבועה. הנה מה מועיל לנו על ההכרח שניכר מתוך דבריהם. ודברים שבלב אינם דברים והרי בשעת הגט ביטל כל מודעא. ואין עלינו לדבר רק מחמת השבועה וגם המערערים לא תלו העירעור רק מחמת השבועה. ועתה אודיע משפט האשה להוציא לאור משפטה. ובאמת היטב חרה לי על הבעל ואביו ואם הם יוציאו מחשבתם הרעה אל הפועל לא הנחת לאברהם אבינו בת מגורשת ואל תתמה שאני קוראו בליעל ואני אינו מכירו כלל שהרי הוא עצמו מעיד שהוא רשע ועבר על השבועה ואף שבאמת אין אנו פונים לקבל דבריו. עכ"פ בליעל הוא מ"מ או שעבר על השבועה או שמוציא לעז על הגט ורשת של ר"ת פרוש לרגליו יכל בליעל אחר שיגרש. יאמר שזה זמן רב נשבע שלא ליתן גט ויכולים למצוא עדים הרבה. ואף שבשביל זה עכ"פ אינו יכול לפסול עדיו של זה עכ"פ לבי בוער ע"ז. ולכן צריך אני לברר שהאשה הזאת מותרת בלי שום חשש. עכ"ל. והנה הגאון הנ"ל לא ראה תשובות שהבאתי לעיל דאילו ראה הי' מביא דבריו ושמח שמצא תנא דמסייע לי' ומיקל בפשיטא אפילו היכא שנשבע שלא ליתן גט

העתקתי דברי שלשה גדולי עולם שכב"י נשענים עליהם א ועליהם נסמכים כל יסודות הוראה כי יסכר פי דו"ש אנשי בליעל אשר התחכמו לעשות רעה ולא תעשנה ידיהם תושי כאשר חם לבי בקרבי שכ"פ בא מעשה לידי כשרבינו בעל נו"ב כתב לבי בוער בקרבו וקרא דורו דור פרוץ. מה יעשו דורותינו אלה לכן לא אחוש על שום מ"מ אחר שנעשה הגט כתיקון חז"ל. בלתי אם יבואו שני עכו"נ שהי' אנוס על הגט והרב ומ"ץ יעיינו אם יש בכח עדות זו לבטל הגט ואז בטל הגט בלא מס"מ וכ"ז שלא הביא שני עדים כו"נ שהי' אנוס ה"ז בחזקת מגורשת ומותרת להנשא לכל אדם. ומה' יעלה בידינו להעמיד יסודי הדת על תילה אמן: סימן מא יום א' יו"ד למב"י תרי"א שלו' לאה' ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מה' משה צבי נ"י הרב דק"ק אנטיפאלי

בנידן העגונה דמחניכם עיינתי קצת ואכתוב מה שנלע"ד ולרוב הטירדות ולקיצור הזמן אשר אץ עלי כבודו אכתוב בקיצור

הנה מר"ן הב"י הביא בטוא"ה סי' י"ד דעת הרד"ך ז"ל לסמוך על רשומים בגופו או באצבעות דהוי סימן מובהק וסמכינן ע"ז אף בדאורייתא. שוב הביא הב"י תשובת הר"ן שנראה מדבריו שאותו הסימן שאומר הא"י בראשו ובזרועו לא חשיבי סימן מובהק לגמרי להתיר עי"ז איסור א"א ונראה לי עיקר טעם מחלוקתם דבוודאי בכח אומדנא שלנו לא נוכל לידע בבירור איזה נקרא סימן מובהק. ובש"ס מצינו נקב יש בצד אות פלוני וזה מיקרי סימן מובהק ואין בנו כח מצד שיקול דעתינו לדמו' מילת' למילתא. ובפרט כי מסתבר דנקב יש בצד אות פלוני הוי סימן מובהק ביותר. ומצד הסברא רשומים בגופו אינם דומים כ"כ לנקב יש בצד אית פלוני. והרי אפילו בטריפות שמצינו בש"ש בפירוש להתיר ע"י בדיקה כתב הרמ"א ז"ל בהלכות טריפות בכמה מקומות שאין בקיאין בבדיקה בדבר שבדינא דש"ס צריך בדיקה. והרי אפילו בדבר שמבואר בש"ס להתיר ע"י בדיקה אין אנו סומכין על בדיקתינו ומכ"ש לבדות מלבינו דבר חדש דזה מיקרי סימן מובהק. ומיהו יש לומר דלהתרת עגונות שאני דבדבר דלית לי' תקנתא סמכינן על בקיאתינו. והא ראי' דהרמ"א ז"ל בסי' קפ"ו סמך על בדיקתינו אף דשם הוא איסור כרת אם תראה דם אלא כיון דלית לה תקנתא סמכינן על בדיקתינו

ומיהו עיקר נראה דמחלוקת הפוסקים הנ"ל תלי' במה שנחלקו הפוסקים הא דקיימ"ל סימנין דרבנן והיינו שלא להתיר א"א בסימן אמצעי כי אם בסימן מובהק דעת הרבה ראשונים דזהו רק מדרבנן מחמת חומר א"א ומדאורייתא סמכינן על סימנים אמצעים כמו באבידה וזה דעת הרבה אחרונים ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל ולזה נוטה דבריו בהלכות נחלות פ"ו שכתב אם היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותו וכו' יורדין לנחלה בעדות זו. אף שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא באיסור כרת. והרמב"ם ז"ל קרי לסימני אבידה ג"כ סימנים מובהקים. וכן דעת בה"ג סימנים דאורייתא בכל דוכתי' וכן נראה דעת רש"י בחולין דף ע"ט אמר ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודניתא בריספק עיין להנ' דדמי' להדדי אלמ' קסבר סימני דאוריית' ופי' רש"י מדסמך עלי' באיסורא וקאי על סימנין דעלמא ודאבידה א"כ כל הני אמוראי דהתם אביי ורבא ור"א ורב פפא פשיטא להו סימנים דאורייתא ומשמע דקיימ"ל כן

אבל הר"ן שסביב הרי"ף פירש דווקא אלו הסימנים שהם וודאי דאורייתא ובחידושיו ביאר יותר ופירש וז"ל שסימנים אלו הם עיקר לסמוך עליו בענין זה וגמרא גמרי' לי' והאי דומיא דאמרינן בפרק אלו טריפות גבי סימן ביצה סימנים לאו דאורייתא היינו לא הללו מסימנים נינהו ולא סמכינן עלייהו עכ"ל. א"כ דווקא הני סימנין הוי דאורייתא ואין זה סימני דאבידה ודלא כפי' רש"י. והב"י הביא בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה דמסתבר אם נשאת בסימני אמצעים לא תצא. ומוכח מזה בהדיא דס"ל דמה דקי"ל סימנין דרבנן היינו משום חומר א"א אבל מדאורייתא מועיל סימנים אמצעים כמו סימני אבידה אף באשת איש ולכן אם נשאת לא תצא דאם מדאורייתא לא הי' מועיל בוודאי אף אם נשאת תצא. והב"ש הביא דבריו ומשמע דדעתו להלכה כן ובסמוך מבואר טעמו מה שסמך ע"ז להלכה. והשתא מבואר טעם מחלקותם דהר"ן ז"ל בתשובה שלא רצה לסמוך על סימני גופו דס"ל סימני' דרבנן הוא מדינא ולא מצד חומר א"א דהא אף באיסורא דכלאים דאיסור לאו בעלמא הוא לא סמכינן על סימנים אמצעים. והוצרך לדחוק ולפרש דהא דקאמר הש"ס סימנין דאורייתא היינו דהוא הלכה למשה מסיני כן. וכן דעת הריב"ש תלמידו הביאו מר"ן הב"י דאם נשאת בסימני' אמצעים תצא אלמא מדאורייתא לא סמכינן על סימני' אמצעים. ולכן החמיר שלא לסמוך על רשומים שבגופו דלא מצינו בהדיא בש"ס דהוא סימן מובהק ואין אנו יכולים לסמוך על שיקול דעתינו באיסור דאורייתא לדמות מילתא למילתא כדמצינו בש"ס. רק נקב יש בצד אות פלוני דזה בוודאי הוי סימן מובהק ביותר. משא"כ שאר אחרונים שכתבו סימן מובהק בגופו ועוד שארי סימני דמיקרי לדעתם סימן מובהק סברי כדעת רוב הפוסקים דהא דסימן דרבנן דווקא לחומר א"א ובאיסור דרבנן יש לסמוך על שיקול דעתינו ואף דמדברי הרד"ך מבואר דאף באיסור דאורייתא יש לסמוך קרי' לי' איסור דאורייתא דהענין הוא איסור דאורייתא. וכה"ג מצינו בש"ס בסוכה גבי שבת קרי' לי' איסור שבות איסור סקילה