תשובות מהרי"ם ז

סברא לומר דהתורה מיירי דווקא בידוע שכלו לו חדשיו ואף אם נימא דכל שלא שהה ספיקא דאורייתא הוי מ"מ התורה גילתה לנו בהדיא שלא ניחוש לספק. ובזה האריך לבאר כל דברי הרמב"ם ז"ל. והא דכתב הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח דבעינן שיהוי שלשים יום למד מהסוגי' דסנהדרין דף פ"ד דקאמר הש"ס דאיצטרך למכתב מכה איש ומכה כל נפש דאי כתב רחמנא מכה איש ה"א איש דבר מצוה אין. ואי כתב רחמנא כל מכה נפש ה"א אפילו נפלים. וכתב החכם הנ"ל דהא דאיצטרך למעוטי נפלים היינו בגמרו שערו וצפרניו. אלא דלא ידעינן אי כלו חדשיו דאי בלא גמרו כבר מוחלט אצלינו שהוא מת. א"ו דקמ"ל קרא דבעינן שיהוי שלשים יום ולא סמכינן אסתם וולדות והנה עיקר יסודו מבואר בדברי הרב המגיד בפ"א מהלכות נחלות. דהוציא הרמב"ם הנ"ל דינו מהך דלא פריך הש"ס שם בנדה נימא דלא כרשב"ג אכל הני ששנוים שם. והנה לדברי החכם הנ"ל דהך דשנויים בנדה היינו בדלא ידעינן דכלו לו חדשיו דאי ידעינן בבירור דלא כלו חדשיו וודאי הרי הוא כמת. ולפ"ז בהך דנוחל ומנחיל היינו בסתם. ולא בן מבואר בדברי הרמב"ם בה' נחלות דמשמע שם דאפילו ידעינן בבירור דלא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל וכן הבין הה"מ שם הגם שיש לדחוק דכוונת הרמב"ם בה' נחלות שם היינו בדלא ידעינן אי כלו לו חדשיו. וכן צידד שם הלח"מ דיש לפרש כן. וכ"נ מדברי הה"מ בעצמו בפ"א מה' יבום שמפרש כן דברי הרמב"ם אכתי קשה מדברי הרמב"ם בפ"א מה' טומאת מת דמשמע שם בהדיא דבעינן דכלו לו חדשיו

ומה שכתב מע"ל שהעתיק הסוגי' דלא יחפור היינו דמבואר שם דבן ח' אינו מטמא אבל משמע מלשונו בהדיא דבעינן דכלו לו חדשיו. וכן הקשה באמת הלח"מ על דברי הה"מ והוא דרך שכתב מע"ל גם מה. שכתב בסוגי' דסנהדרין דחוק מאוד דפשטא דמילתא משמע. דאי כתב מכה כל נפש ה"א אפילו אנפלים מחייב דזה ג"כ מקרי נפש נהי דלא מקרי איש נפש מקרי וכן הבינו כל הראשונים סוף דברי. דברי הרמב"ם בזה סתומים הרבה ואין לזוז מדברי הראשונים שהבינו בדברי הרמב"ם דסובר דרוב וולדות הוי בן קיימא מה"ת גם בענין בהמה דחיישינן בתוך. שמנה לספק נפל הסכימו כל האחרונים ביו"ד סי' ט"ו דהוי ספיקא דרבנן. והסכימו שדעת הרמב"ם ז"ל כן הגם מה שמדייק מע"ל מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מ"א ה"ד ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל ח' שכל שלא שהה ת' ימים בבהמה ה"ז כנפל ולא הי' לוקין עליו ומדכתב לא הי' לוקין עליו משמע דאיכא איסור תורה. הגם שיפה מדייק. אמנם אין לדחות בזה דברי האחרונים דלהכי כתב הרמב"ם לא הי' לוקין עליו מדכתב באותו הלכה עצמה האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה הי' לוקה משום אוכל נבילה. הוצרך הרמב"ם לסיים דבזה אין לוקין עליו ואדרבה משמע קצת מדברי הרמב"ם דמדרבנן הוא דאי ס"ל דהוי ספיקא גמור. ה"ל למכתב הרי זה ספק נפל כמו שדרכו בכמה מקומות אלא משמע דס"ל דמדרבנן הוא וכתב ה"ז כנפל כוונתו דחכמים עשוהו כספק נפל

ומה שהביא מדברי הגאון בעל נודע ביהודא להוכיח מסוגי' דר"ה דף ז' דהוי מה"ת כבר הרגיש בזה הגאון בעל טורי אבן. וכתב דאיסור תוך שנה בבעל מום הוא מדרבנן וע"ש באורך. וכעת בא לידי ס' בית אפרים על טריפת הריאה חלק שני וראיתי שהאריך בדין זה וגם הוא הרגיש מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' מ"א כמו שהרגיש מע"ל. ועוד האריך הרבה ואין פנאי גורם לעמוד על עיקרי הדברים. והענינים עמוקים מאוד. תבנא לדינא כיון דהסכמת התוס' והראש והרמב"ם וכל האחרוני' דסמכינן ארובא דרוב וולדות בני קיימים בוודאי יש לסמוך על זה ולברך וראיתי מה שהביא מעכת"ה בשם הגאון בעל בית שמואל אחרון דפסק כן: וכתב דלא שייך בזה לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב. כיון שהוא בעצמו רוצה לפדות: הן אמת. אם אינו רוצה לפדות אין הכהן יכול להוציאו מידו. אבל כי רוצה לפדות אזדא לה חזקת ממון. ומעכת"ה גמגם עליו כיון דעפ"י הדין אינו יכולים לכופו לא שייך לברך ולומר וציונו ובזה יפה פקפק לכאורה. אמנם נראה לעשות סמוכין לדברי הגאון הנ"ל מסוגי' דקדושין דף ל"א אמר רב יוסף מריש ה"א מאן דהוי אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדינא ועבדינא וכו' וכתבו התוס' שם דר"ת מדקדק דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות לגמרי דאפילו מדרבנן לא מחייבי מ"מ יכולות הן לברך וכו'. דאי לאו הכי היכא שמח ר"י והלא מפסיד כל הברכות כולן וע"ש. וכן קימ"ל להלכה דנשים מברכות אמצות עשה שהז"ג הרי דיכול לחייב עצמו בזה ולברך אשר ציונו. וה"נ כיון דבאמת הוי רוב. רק דאינו יכול לכופו דחזקת אמון עדיף. ואם רוצה לברך אין כאן איסורא. והוי בכלל דלא מפקידנא ועבדינא. ומה שרוצה מע"ל לומר עוד חזקה חזקת שאינו פדוי דהיינו כשיהי' פחות מבן למד הי' פטור מלפדות ועכשיו מוקמינין לי' אחזקתו הראשונה. ובזה ימחול לי שלא העלה בדמיונו יפה דלא שייך כלל חזקה אטו בן קדושה יש בו. רק החיוב יש על אביו לפדות לאחר שלשים יום וכשנפל בזה ספק. הוי רק חזקה דממונא ולא דמי למ"ש התוס' בבכורת ך' והראש דמוקמינין הוולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה. דהתם בגוף הולד יש בו קדושת בכורה והיכא דמספקא לן מלתא אם הוא קדוש בבכורה אם לאו מוקמינין אחזקתו הראשונה. אבל הכא גבי בן אטו קדושה יש בזה רק מצוה מוטלת על אביו לפדות. וכשיש ספק לא נשאר רק חזקת ממון וזה פשוט. אגב אבאר מה שהשיג על מ"ש בספרי בפתיחה דלדעת הריב"ש בתשובה דתרי חזקות הוי כמו רובא ולכן בהך דחשיב מתניתין דגיטין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אם נשאת תצא וכתבתי דלדעתי אף לדעת הריב"ש לא הוי אלא מדרבנן דרבנן עשוהו כמו פלגא ופלגא ומעכת"ה השיג ע"ז שלא עיינתי בלשון הריב"ש עצמו דמבואר שם דמדאורייתא הוא ולענ"ד אין כדאי בכל דקדוקי' לדחות הדברים. ואפילו במשנה וגמרא אין לעשות דיוקים כזה. ועיקר דברי הריב"ש שם דאם נשאת תצא וע"ז רצה להביא ראי' מגטין ד' כ"ח ע"ב שמע וכו'. ובזה בוודאי אם נשאת תצא אם אינו מסיח לפי תומו ובזה ממילא גם ספינה שאבדה בים אם נ"ת. ומהיכא תיתי לן לומר דכוונת הריב"ש דהוי איסורא דאורייתא דומי' דשמע וכו' גם ראייתי חזקה דאם לא"ה לא הוי קריא הש"ס ב"ב קנ"ג רובן לאבד. כיון דבאמת הוי פלגא ופלגא. ומע"ל דחה בקש וכתב דלא מצינו כן בש"ס ולא ידעתי. דהא בהך פלוגתא דר"מ ורבנן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה קריא לה הש"ס לר"מ פלגא ופלגא. כיון דלר"מ היכא דאיכא חזקה סמכינין מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מה"ת וה"נ האיך קרי' לי' הש"ס רובא כיון דבאמת פלגא ופלגא א"ו דרק מדרבנן הוא פלגא ופלגא ומה"ת אזלינן בתר רובא

ועוד נראה לענ"ד בעיקר נידון דידן דמוכרחים לומר דבזה לכ"ע אזלינין בתר רובא. ולא אזלינן בתר חזק' ממון אבי הבכור דהא קשה טוב' לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחרי הרוב. האיך מחויב לפדות אחר שלשים דילמא טריפה הוא וקימ"ל בכור שנטרף אין פודין אותו בב"ק דף י"א ופירוש התוס' שם דנעשה טריפה. וע"כ צ"ל דאזלינן בתר רובא ולפ"ז יקשה לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחרי הרוב. ולא ידעתי כעת פתר לקושיא זו אם לא נימא כסברת השיטה מקובצת ב"ק י"א והביא גם מע"ל דבמצוה גם לשמואל אזלינן בתר רובא. ואם לא