תשובות מהרי"ם עד

סברת הש"ס היכא דשנים מעידים שמכירין ח"י השני או דהשליח ועד אחד מעידין שהמה מכירין ח"י השני לא גרע מהיכא דהשליח אומר בפ"נ אף שאינו דומה ממש לתקחז"ל כיון דהענין לא גרע ויש בזה עדות מעליא כמו תקחז"ל קנו לומר בפ"נ ובפ"נ סברת הש"ס בזה דלא מגרע נאמנותו ולכן שפיר קשיא להו להתוס' דאמאי היכא דאומר אני הוא עד השני אינו מועיל דלא גרע מהיכא שאומר בפ"נ בשלמא בידעתי איכא טעם כמו שכתבו התוס' בריש גיטין דלא דייק כ"כ משא"כ היכא דאמר אני הוא עד הב' בוודאי מדייק טפי מהיכא שאומר בפ"נ וכ"ז כ' התוס' לשיטתם משא"כ לשיטת רש"י דידעתי מועיל א"כ קושיית רבא ור"א כפשוטו כיון דאומר לחוד ידעתי מועיל ולמה יגרע היכי דיש ג"כ אחר עמו א"כ לא קשה קושיית התוס' די"ל היכא דאומר אני הוא עד השני כיון דלא דמייא לתקחז"ל לא רצו חכמים להאמינו מטעם או כולו בקיום הגט או כולו בתקנות חכמים בשלמא לעיל שפיר מקשה דלא גרע היכא שאומר לחוד ידעתי מהיכא שיש אחר עמו דאינו מועיל ובאמת לשיטת רש"י צריכין לחלק הגם דידעתי מועיל ואני הוא עד השני אינו מועיל דידעתי הוא בכלל תקחז"ל דמקיים הגט מה שאין כן היכא דאומר אני הוא עד השני אינו מעיד על קיום רק על גופו של גט ודו"ק

ועתה אה' בני אני בא בדבריך קצת מה שכתבת לדחות סברת הרדב"ז במילי דסברא. והוא גם שאומר בפ"נ ובפ"נ ג"כ הוא מעיד על עיקר הגט והבאת ראי' לזה מהא דמבואר בכתובות ך"א. ואי ליכא אלא חד יכתוב ת"י אחספא ושדי' לי'. ולמה לא תקנו שיאמר בפירוש על כת"י הוא מעיד ויצטרף האחר לקיים חתימתו ויכול אז גם להצטרף לקייום חתימות יד העד הג'. א"ו דגם בזה אמרינן דעל הדבר הוא מעיד

אהובי בני דבר זה מבואר ברא"ש במקומו הראי' ותמהני עליך שלא עיינת בזה. אמנם מה שרוצה ג"כ לדמות דבר זה דאף דאומר בפ"נ כיון דהוא באמת עד השני הוי כמעיד על עיקר הגט והוי כאומר זה ח"י ועל השני מעיד על כ"י ומאי דקא מסהיד בהאי לא מסהיד בהאי יש לדחות. דבכאן שאני דעיקר בעינן דלהוי דמיא לתקחז"ל כי בכאן הקילו משום תקע"ג להיות עד אחד מהימן רק אני הוא עד השני לא דמיא לתקחז"ל וכיון שאומר בלשון שתקנו חז"ל אף דהענין הוא דמעיד על גוף הגט מ"מ מועיל דשייך בזה תקחז"ל כיון דמעיד בלשון שתקנו חז"ל וכן משמע בלשון הרדב"ז למעיין שם ועוד מה שכתבת לתרץ קושיית התוס' הוא מילי דסברא

אהובי בני הנה כעת עוסקין אנחנו במס' קידושין ת"ל בעיון ראיתי לכתוב לך קצת דברים מחודשים בעזה"י ותעיין בהם הטיב ותמצא נחת. דף ח' ע"א בתוס' ד"ה מנא אמינא לל"ק מייתי ראי עיין הטיב במהרש"א ובמקנה בתוס' ד"ה אף שוה כסף ע"ש הטיב מה שהשיג על המהרש"א ופירש כוונת התוס' בדרך אחר ע"ש שהוא דחוק ובפרט מה שחידש בעל המקנה ז"ל דהתוס' סברי דבכל דהו היינו דאומר בפירוש בכל דהוא אבל מסתמא לא הוי בכל דהוא דבר זה נגד הראשונים הרשב"א והר"ן והרא"ש דסתם הוי כמו שאומר בכל דהוא. והדעת נוטה כן. לכן נלענ"ד בכוונת התוס' בוודאי מה שהשיב בעל מקנה על המהרש"א דנראה מדבריו דתוס' סברי ג"כ סברת רש"י דהא בכל דהוא לא פליגי היינו בידעינן דבציר מפרוטה לא שוי ז"א וכדמוכח בתוס' ד"ה ור"י וכו' גגי שמין את הנייר שכתבו ללישנא דבכל דהו ל"פ ניחא אף דיש שם ספק אם היא ש"פ וכן מוכח ג"כ בתוס' ד"ה אף שוה כסף כו' ע"ש הטיב וכמו שהאריך בזה בעל המקנה רק בהבנת התוס' בעגל זה לפדיון בנו יפה כיון המהרש"א ודבריו ברורים והוא דלפי דעת התוס' גבי קדושין אי אמר בכל דהוא אי יש בו ספק אם יש בו ש"פ מקודשת דסמכה דעתה אם לא יהא ש"פ לא מקודשת זה ל"ש גבי פדיון הבן דהא ברייתא בהדיא בבכורת דף נ"א דיכול ליתן לעשרה כהנים בזה אחר זה ה' סלעים. א"כ זה הסברא ל"ש גבי פדיון הבן דלעולם לא סמיך דעתו דשמא אינו שוה ה' סלעים ויתן לכהן אחר המותר ויהי' מועיל מה שנתן לכהן זה בפדיון הבן א"כ שפיר כתבו התוס' דללישנא קמא מייתי ראי' דללישנא בתרא אף רבה מודה בחמשים ושוה חמשים דלא סמכא דעתי' וזה דמיא לחמשין ושוה חמשין דלא סמיך דעתי' דכהן דשמא יתן הנשאר לכהן אחר ונראה דלפ"ז דל"צ לדחוקי בסיפא עגל זה בת בחמש סלעים לפדיון בני דצ"ל לפרושם דהיינו דנישום מעיקרא. והשתא א"צ לפרש כן וגם פשטא דמלתא לא משמע הכי כמ"ש במקנה דהעיקר חסר מן הספר ולפי זה א"ש כיון דאומר בחמש סלעים לפדיון בני הרי חזיא הכהן שרוצה ליתן לו החמשה סלעים ואין בדעתו ליתן לכהן אתר א"כ שוב דמיא לקדושין דבכל דהוא דסמיך דעתו דאם לא הי' שוה ה' סלעי' לא יהי' פדוי ולכן בנו פדוי דדמי' לכל דהוא והשתא א"ש מה שדקדק בעל המקנה אמאי לא העמידו התוס' לעיל במנא אמינא בכסף מקנתו כו' דללישנא קמא מייתי ראי' ולפ"ז א"ש דזה דמייא לכל דהו דאם לא יהי' שוה פרוטה לא יהי' נקנה העבד שוב דמייא לכל דהוא ושפיר י"ל ללשנא בתרא מייתי ראי' עיין הטיב כי זה ברור ת"ל

דף ח' בגמרא ת"ר התקדשי לי במנה הנם ע"ג הסלע עיין ברא"ש מחלוקת הגדולים באומר זרוק מנה לים ואקדש אני לך דדעת הגדולים דמקודשת והרא"ש חלק עליהם ע"ש באריכות דבריהם ולכאורה ראי' ברורה לדעתו מדקאמר הש"ס גבי איבעי' דכלב רץ אחרי' מאי בההיא הנאה דקא מצלה נפשה ולא קאמר בפשיטו' דמקודשת במה שנתן הכיכר לכלב א"ו דבזה אין קידושין ומצאתי בחדושי הרשב"א שהרגיש בזה אמנם נ"ל דעת הגדולים דהא הר"ן הקשה בההוא דכלב רץ אחרי' מ"ש מעני דפשיט' לי' להש"ס דאינו מקודשת מטעם כי היכי דמחייבנא בי' אנא מחייבת בי' את והכא מספקא לי' משום דהצלת גופה חשיב הנאה טובא א"כ שפיר הוצרך לסברא זו דאי ל"ה אם היית אומר דמוקדשת מחמת שנתן הככר לכלב עבורה הי' פשיטא דאינה מקודשת משום דנתנה לב להציל נפשה במה דאפשר ונהי דאח"כ צריכה לשלם מ"מ לא נתכוונה לקדושין וצריכה הש"ס לחדש סברא דהנאת הגוף חשיבה טובא ונתכוונה לקדושין אמנם לדעתי יש ראי' לשיטת הרא"ש ודלא כדעת הגדולים מסוגיא דף ה' דקאמר הש"ס לא לכתוב בשטר ותיתי מהנך מה להנך שכן הנאתן מרובין ואם נימא כדעת הגדולים אם אומרת תן ככר לכלב ואקדש אני לך מקודשת מה הנאה שייך גבי קנין כסף בשלמא בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דאיכא הנאה דמטי' הנאה לאינש דעלמא והיא מקודשת בההיא הנאה מדין ערב אבל בזרוק מנה לים ואקדש אני לך אם נימא דמקודשת מאי הנאה מטי' לידה ואמאי לא נילף שטר מכסף ובאופן זה דליכא הנאה ודוחק לומר דהא דסברי הגדולים דמקודשת בזרוק מנה לים אף דלא מטי' הנאה היינו לבתר דכתוב קנין שטר וחזינן דלא תלי' מידי בהנאה ואם לא הי' נכתב קנין שטר הייתי אומר דבאמת כה"ג אינה מקודשת ז"א דהא סברת הגדולים דהוי כסף כמבואר בריטב"א באריכות וה"ה בעלמא באומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דמחייב אם כן הוא מתורת כסף וכיון דהוא כסף בעלמא הוא ג"כ כסף באשה וצ"ע: הכ"ד אביך דוש"ת בנ"ח יעקב מאיר פאדווא