תשובות מהרי"ם עג

דאמאי נאמנת לומר בפ"נ ובפ"נ דהא היא נוגעת בדבר ויש לדחוק קצת דהא עיקר שיטת הראב"ד נובע מסוף הסוגי' דסוף פ' שני אשה מכי מטי' גיטא ליד' איגרש' וכפי שיטתו בפירושא דשמעתתא. ואולי הך מ"ד לא ס"ל הך שקלא וטריא ויש להתיישב בזה

סוף דבר הך שכתב הרב בעל נוב"י להכשיר בגט אשה היכא דהשליח נוגע בדבר אינו ברור בעיני והתוס' וה"ה בוודאי אינם סוברים כן כמו שהבאתי לעיל וגם אף לדעת הראב"ד אינו ברור בעיני כ"כ אם ס"ל כן רק אחרי שהגאון בעל נוב"י ז"ל הוא גדול באחרונים בדורות שלפנינו יש לסמוך עליו במקום עיגון כל זה כתבתי להלכה. ולמעשה אינני סומך על דעתי: עד שיסכים עוד גדול אחד בדורינו בצירוף מעכת"ה אזי אהי' ג"כ סניף להם להתיר והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי יעקב מאיר באאמ"ו הרב מוה' חיים ז"ל: סימן לז לבני חביבי ויקירי המופלג החריף ושנון מ' ראובן זאב שיחי'

הנה עיינתי בדבריך. מה שמצאתי דין חדש בתשובת הרדב"ז בסי' שנ"ט דהעלה דאף לר"א דאמר בריש פ"ש דגיטין אם אומר אני העד השני פסול. דאו כולו בקיום או כולו בתק"ח היכא דאומר בפ"נ כשר הגט אף שידעינן שבאמת הוא העד השני. וסיים שכ"כ הריטב"א בפ"ש דגיטין. ותמהת על זה שבדברי הריטב"א מפורש להיפוך. דאפילו לא אמר אני הוא העד השני אלא שאמר בפ"נ ובפ"נ. ובאו שני עדים והעידו שהוא עד השני אינו נאמן עכ"ל יפה תמה ע"ז. ואפריון נמטי לך שהבאת לנו דין חדש מה שלא מצאתי כעת בדברי האחרונים שיעירו בדין זה. גם נהנתי שנראה מזה שאתה שוקד בעומק הענין לחפש במסתרים. יהי ד' עמך לעמוד על ד"ת ולעיין בהם בהרחבת הלב

עתה אכתוב מה שנלע"ד לפלפל בדברי קדשם. דהנה לכאורה נ"ל ראי' לסברת הרדב"ז. ובזה יש ליישב הסוגיא ברווחא. דהנה התוס' בד"ה אני הוא עד השני הקשו ומי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ ובפ"נ ומשום דקאמר אני עד השני פסול ותרצו בשם ר"י כמש"כ בירושלמי דכי אמר אני הוא עד השני נעשה כנוגע בעדו' דנראה דלכך בא להעיד על חתימות השני כדי שיתקיים חתימתו. וא"ת כיון דטעמא משו"ה ל"ל משום או כולו בקיום הגט וכו'. וי"ל משום דלאו טעם גמור הוא זה אי לאו טעמא דאו כולו בקיום הגט. דאין זה נוגע בעדות ממש. ודבריהם לכאורה נראה דחוקים בתכלית הדוחק כאשר נראה לכל מעיין. אמנם לשיטת הרדב"ז נראה לפרש דבריהם בטוב. והסוגיא א"ש ברווחא דהנה לפי מה שהבין הרדב"ז תחילת דבריהם מה שכתבו ומי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ ובפ"נ כשר וכו' קאי באמת היכא דהוא עד השני אעפ"כ היכא דאומר בפ"נ כשר א"כ קשה מאי נוגע בעדות שייך הא יש לו מיגו היכא שאומר אני הוא עד השני. מיגו דאי בעי אמר בפ"נ ובפ"נ והי' מועיל אף שיתברר אח"כ שהוא עד השני. והיכא דאיכא מיגו לא שייך נוגע בעדות כמפורש בסוגיא דקדושין דף מ"ג בסוגיא דשליח נעשה עד. לכן באמת משום הך סברה חידש הש"ס או כולו בקיום הגט או כולו בתק"ח. ואסברה לך טעמא דמלתא. דהנה באמת מצד הדין אין ראוי השליח להיות נאמן כמפורש בריש גיטין דאין דבר שבערוה פחות משנים רק חז"ל הקילו בזה משום עיגונא וד"ת א"צ קיום רק דרבנן אצריכו והקילו רבנן דחד מהימן משום תקנות עגונות. א"כ רבנן לא רצו להקל רק היכא דאומר כתקנתם דהא היכא דאומר ידעתי אינו מועיל לשיטת התוס' בריש פ"ק. וכאן בסוגיא משום דלא רצו חכמים להקל אלא היכי שאומר בלשון שתקנו חכמים. רק קושית התוס' הוא. מה לי זה הלשון בפ"נ או אני הוא עד השני והאיך יעשו חכמים דבריהם כחוכא ואיטלולא כיון דאין הפרש בין זה לזה בשלמא היכא דקאמר ידעתי כתבו התוס' בריש גיטין דבידעתי אינו מדייק כ"כ כמו היכא שאומר בפ"נ. א"כ יש בדבר טעם לומר דלא הקילו חז"ל. רק היכא שאומר כתקנתם. משא"כ היכא שאומר אני הוא עד השני בוודאי מדייק טפי מהיכא שאומר בפ"נ ובפ"נ. כיון שהוא בעצמו העד. זו היא קושית התוס'. וע"ז תירצו דחשיב נוגע בדבר. א"כ גרע טפי מהיכא דאומר בפ"נ ובפ"נ דל"ש נגיעה. אך דיש להאמינו במיגו דאי בעי אמר בפ"נ. וע"ז אהני לן הך סברא או כולו בקיום הגט או כילו בתק"ח כיון דלא אמר כתיקון חז"ל שוב לא רצו חכמים להאמינו אפילו במיגו. כיון דמצד הדין אין ראוי להיות נאמן אלא מצד תקחז"ל דהקילו משום תק"עג. ובכה"ג היכא שאומר אני הוא עד השני דהוא לא דמייא לתקנות חז"ל שוב לא רצו חכמים להאמינו אפילו במיגו דל"ד לתקחז"ל וזה ברור ת"ל בסברא ישרה והסוגיא א"ש ברווחא א"כ מזה סייעתא לשיטות רדב"ז ז"ל דלשיטות הריטב"א ליכא לפרושי הכי דהא אין לו מיגו דאינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. היכא שהוא עד השני

אמנם אחרי העיון יש לפרש הסוגיא אף לדעת הריטב"א. דהנה הא דאינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ היינו היכי שנתברר לנו שהוא עד השני אבל כל זמן דלא ידעינן שהוא עד השני נאמן לומר בפ"נ א"כ יש לומר מיגו דאי בעי לא הי' אומר שהוא עד והי' א אומר סתם בפ"נ ובפ"נ דהי' נאמן. ואין לומר דלאו מיגו הוא דירא לומר בפ"נ ובפ"נ דיתברר אח"כ שהוא עד שני ולא יהי' נאמן וגם יהי' נתפס קצת בשקרן דל"ש כ"כ בפ"נ ובפ"נ כיון דהוא בעצמו עד השני ז"א דמוכח בש"ס דזה חשיב מיגו מעליא דהא בש"ס כתיבות דף י"ט ע"א ד"ה מודה בשטר שכתבו כו' הקשו התוס' מ"ט לא מהימן במיגו דמזוייף ותירצו דירא לומר מזוייף פן יכחישהו וליכא מיגו א"כ לדידן דקימ"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלמא דחשבינן מיגו מעליא דאי בעי אמר מזוייף א"כ גם בכאן יש לו להשליח מיגו דאי בעי אמר בפ"נ ובפ"נ ולא יאמר שהוא עד השני וצ"ל ג"כ דמיגו אינו מועיל כיון דלא הוי כתקנות חכמים א"כ יש לפרש הסוגיא לשיטות הריטב"א כמו שפרשתי לדעת הרדב"ז

ובאמת בלא"ה נראה דקושית התוס' על דברי ר"א נראה דהוא לשיטתם דווקא דלשיטת רש"י בסוגיא אין זה קושיא וכמו שאבאר דהנה בפשיטות נראה דלכאורה מאי קשיא מי גרע מהיכא שאומר בפ"נ ובפ"כ כיון דלא הוי כתקחז"ל אינו מועיל דחז"ל תקנו דווקא בלשון בפ"נ ובפ"נ וכבר כתבתי להסביר דבריהם כיון דאין נפקותא בלשון זה כזה הוא גופא קשיא מ"ט לא יועיל ונראה מילתא דחכמים כחוכא ואיטלולא כיון דבאמת זה הלשון אני עד השני מועיל ממש כמו בפ"נ ובפ"נ ונראה דזה שייך לשיטתם דלעיל דכתבו לפרש קושיית רבא וקושיית ר"א מי איכא מידי דאלו אמר חד מהימן והשתא דאיכא תרי פסול וכן קושית ר"א מי איכא מידי דאילו מסיק הוא לכולא דבורי' אף דלשיטתם ידעתי אינו מועיל לרבא מ"מ קושיית הש"ס כיון דאילו איהו מסיק לכולא דיבורי' ואמר גם בפ"נ כשר וכי איכא אחר בהדי' ומעידין שמכירין החתימה נמי אין לפוסלו דלא גרע אותו עדות משאם הי' אומר בעצמו בפ"נ אלמא דקושיית הש"ס לדמות ענין הקיום אף דלא הוי ממש כתקחז"ל. דחז"ל תקנו דווקא בזה הלשון בפ"נ אבל ידעתי אינו מועיל מ"מ