תשובות מהרי"ם ו

סימן ב שאלה לש"ב הרב הגאון המפורסם החריף ובקי מהו' אליעזר יצחק נ"י רב דק"ק וולאזין יצ"ו

בנידון השאלה דשאילנא קדמיכון באחד שהניח את אשתו בעיר אחרת וכתבו לו שאשתו ילדה בכור אם מחויב לפדות את בנו לאחר שלשים יום מיום לידתו אף דא"י אם הוא חי אם לאו או שצריך שיהי' לו ידיעה שחי אחר שלשים יום ואז יפדה אותו וזה החלי בע"ה צורי וגואלי

תשובה נלענ"ד דחייב לפדות אותו לאחר שלשים ואל יחמיץ המצוה וזה כי קיי"ל רוב וולדות הם בני קיימא וקימ"ל במת הוולד בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה באשת כהן אינה חולצת דסמכינן ארוב וולדות שהם בני קיימא: וראיתי בתשובה אחת כתובה מידידי ש"ב חביבי הרב הג' מוה' אליעזר יצחק נ"י חתן הגאון המפורס' מוה' יצחק נ"י רב דק"ק וולאזין שקיל וטרי בהך דינא טובא וצלל במים אדירים בש"ס ופוסקים והניף ידו בעוצם בינתו ועיקר דעתו שלא לברך עד שיהיה לו ידיעה ברורה. ולענ"ד אינו כן לכן ראיתי להאריך קצת ועם כבוד הרב הג' הנ"ל אתווכח להוציא הדין לאמיתו

הנה דעת התוס' ביבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי דאף לרשב"ג אזלינן בתר רובא דרוב נשים וולד מעליא ילדן. אלא דרבנן החמירו דמיעוט דשכיחא הוא. והחמירו רבנן. וכ"כ התוס' בנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה דקים לי' וכו'. ופשוט בעיני שכן הוא דעת הרא"ש. שהרי כתב בפ' החולץ סי' ה' וז"ל לפסק התם הילכתא כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב וולדות שהם בני קיימא משום דמיעוט דנפלים שכיחא. וחיישינן למיעוטא דשכיחא וכו' הרי משמע בהדיא דעתו דאף לרשב"ג לא הוי אלא חששא דרבנן. וראיתי להרב הנ"ל שהחליט דעת הרא"ש להיפוך. מדכתב הרא"ש שם על הך דאשת כהן אינה חולצת ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת נשארת תחת בעלה בספק חלוצה דרבנן מ"מ הא עדיפא וכו'. משמע דס"ל דאליבא דרשב"ג הוי דאוריי' עכ"ד הרב הנ"ל. ולענ"ד תמוה. האיך לא השגיח בדברי הרא"ש בראש דבריו דמבואר להיפוך. אלא נלע"ד דכוונת הרא"ש דמצד עצם איסור יבמה לשוק הוי בעלמא דאוריי' ואיסור חלוצ' הוי בעלמא דרבנן. וכוונ' הרא"ש דיש לנו לומר טפי לחלוץ דחלוצ' בעלמא הוא דרבנן וגוף האיסור מצד עצמו דרבנן דחלוצה לכהן אינו אלא איסורא. ואיסור יבמה לשוק מצד עצמו הוי דאורייתא וצא וראה בדקדוק לשון הזהב של הרא"ש ז"ל לא כמו שהבין החכם הנ"ל לשון הרא"ש: וז"ל ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא. ולא כתב דנשארת תחת בעלה בספק איסור דאורייתא אלא דכוונתו דהכא אינו אלא מדרבנן רק מצד האיסור יבמה לשוק חמור טפי דהוא דאורייתא. משא"כ איסור חליצה אינו מצד עצמותו אלא מדרבנן. ומצינו סברא זו בש"ס דעירובין דף פ"ו ובסוכה י"ו ע"כ לא קאמר ר"י אלא בסוכה דאיסור עשה הוא אבל שבת דאיסור סקילה הוא לא אמר. ופי' רש"י שם דאע"ג דברשות דרבנן ליכא איסור סקילה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון הרי מחלק הש"ס. דמצד עצם האיסור הוא חמור טפי אף דאינו אלא מדרבנן. וה"נ כוונתו של הרא"ש ז"ל כן וזה ברור לענ"ד

שוב מצאתי בספר עטרת פז חבור על הרא"ש מסדר נשים שלא הבין כן דברי הרא"ש. וזיל ,מ"ש רבינו ואע"ג דהשתא נשארת בספק יבמה לשוק דאורייתא היינו אליבא דרשב"ג אבל לרבנן דקאמר וולד מעליא הוא ליכא בהו ספיקא כלל. ולא הבנתי דבריו. שנראה שהבין כוונת הרא"ש כמו הרב הנ"ל. ולא הבנתי האיך יפרש דברי הרא"ש בראש דבריו. ודוחק גדול לפרש כוונת הרא"ש בריש דבריו דקאי אמה דכתב שס דבפיהק ומת כ"ע מודים. וע"ז יסבבו דברי הרא"ש אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים הם. זה דוחק גדול למעיין ברא"ש. ועוד דמנ"ל להרא"ש הא דמשמע דבאמת בפיהק ומת דכ"ע מודים הוא ספיקא דאורייתא אלא כוונת הרא"ש ברור כדכתיבנא ועכ"פ זה מבואר בהדיא בדברי הרא"ש בפרק ר"א דמילה סי' ו' דלרבנן דקימ"ל כוותייהו מחזיקינן לולד מעליא דאזלינן בתר רובא, נמצא לדינא אין נפקותא בזה דהא לדידן דקימ"ל באשת כהן אינה חולצת מחזיקינן לוולד מעליא

ודעת הרמב"ם ז"ל בזה כבר הסכימו כל נושאי כליו ודברי האחרונים ז"ל. דהרמב"ם ז"ל סובר דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. רק רבנן החמירו בזה ביבום ובבהמה תוך שמנה ימים. כמבואר פשטות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום. וראיתי להחכם הנ"ל בתשובתו שהרבה לשפוך סוללה על נושאי כלי הרמב"ם ז"ל. ובחר לו דרך לעצמו. ומחמת שחביבים עלי דבריו אשתעשע אתו קצת. מה שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם (בספרו יד החזקה אשר הוא כאוצר בלום כולל גם אותם הדיני' שלא היו נוהגין רק בזמן הבית כמו דיני קרבנות סנהדרין גם עונשין. דיני ממונות ודיני נפשות אשר כעת אינן נוהגין רק ע"פ דיני המלכות.) בפרק ב' מהלכות רוצח דנולד לפחות מבן ט' ההורגו פטור ששהה שלשים יום והקשה החכם הנ"ל לפי נושאי כלי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דסברי דמדאורייתא אמרינן דוולד מעליא הוא דאזלינן בתר רוב וולדות האיך שייך בזה ההורגו פטור משום דחיישינן לנפל. האיך שייך בזה חומרא. הלא בעינן ובערת הרע מקרבך מדאורייתא ורבנן יפקיעו דינן. זה תורף קושייתו ולענ"ד לק"מ כיון דרבנן חששו לספק נפל. שוב אמרינן בזה ספק נפשות להקל. וראי' ברורה לזה מדברי התוס' בחולין י"א ע"ב ד"ה ליחוש דלמא. במקום סייף נקב וכו' וא"ת בסוף פ"ק דמכות דאמרי ר"ט ורע"ק אלו היינו בסנהדרין לא הי' אדם נהרג מעולם ומפרשי דהוי בדקי להו ואמרי ראיתם שטריפה הרג או שלם הרג. ואת"ל שלם הרג שמא במקום סייף נקב והכא משמע דלא חיישינן דאזלינן בתר רובא וי"ל דרע"ק לטעמי' דאמר דחיישינן למיעוטא בפרק הלוקח בהמה דקסבר חלב אינו פוטר בבהמה בבכורה. אע"ג דרוב בהמות אינן חולבת אלא א"כ יולדת ואע"ג דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה היכא דלא אפשר. רע"ק חשיב לי' אפשר דאיכא לאוקמי קרא שהי' קרום מוחו מגול' ונקבו כדפרישית ורשב"ג דפליג עלייהו ואמר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל אפילו חייש למיעוטא מ"מ חשיב לי' לא אפשר דדוחק הוא להעמיד הפסוק בכך זה דברי התוס' והרי התוס' בד' י"ב ד"ה פסח וקדשים מאי א"ל כתבו דמדאוריי' לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן ואעפ"כ כתבו דטעמא דרע"ק משום דאזיל לטעמי' דחייש למיעוטא. הרי אף רק דמדרבנן חיישינן למיעוטא מקרי ספק נפשות להקל ולא קטלינן. וזה ראי' ברורה בעהי"ת

והנה דברי הרמב"ם בענין זה בכמה מקומות. סתומי' וחפשו נושאי כלי הרמב"ם ז"ל לירד לסוף דעתו. וראיתי להחכם הנ"ל בתשובתו בירר לו דרך לעצמו בדברי הרמב"ם ז"ל. ואעתיק תמצית דבריו. זה הוא כי כל הני דשנויים במס' נדה דף מ"ד במשנתינו דבן יום אחד משמע דמיירי בבן יום אחד ובסתם דא"י אם כלו לו חדשיו וכן מוכח מהא דאקשינן שם ב' אמאי דקאמר וכן לענין. אבילות נימא דלא כרשב"ג ולא מקשי אכל הני ששנויים שם במס' נדה. אלא כיון דכל הני ילפינן מקראי אין