תשובות מהרי"ם סט

מסברא דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחותו וא"כ למה הוצרכו משום עיגונא להאמין לשליח על קיום הגט כי היכא שיקיים השליח כתב שליחותו יקיים חתימות הגט. אלא וודאי משום דאין עדים מצוין לקיימו האמינו על הכל עכ"ל הרא"ש והנה לדעת הרא"ש יש להסתפק בכוונתו אם נימא דכוונתו דווקא בחו"ל האמינו על השליחות כיון דהאמינו לענין אמירות בפ"נ ובפ"נ האמינו גם השליחות. אבל בא"י דאצ"ל בפ"נ ובפ"נ או היכא שמקיים הגט דא"צ אמירות בפ"נ ובפ"נ לא האמינו על השליחות וצריך עדים שהבעל עשאו שליח. או אפשר דכוונתו דאף בא"י נאמן על השליחות. והא דמדייק הרא"ש בלשונו כיון דהמנוהו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ לאו לאפוקי לומ' דבא"י אינו נאמן על השליחו' אלא דכוונתו דעיק' דסמכינן מה דהגט יוצא מת"י ולכן נאמן על השליחות וכדאמר הש"ס סברא זו בגיטין ס"ד לענין שליש דהא המנוהו. ולכן בחו"ל דהוא גופא לא ידעינן דילמא באמת מזוייף הוא רק כיין דהאמינו על אמירות בפ"נ ובפ"נ דהגט אינו מזוייף וממילא נאמן על השליחות כיון דהגט יוצא מת"י. והנה דבר זה תליא בשני תירוצים של מר"ן הב"י בסי' קמ"א שכתב על דברי הטור שמביא דברי הרי"ף שע"פ הדין א"צ הרשאה בשולח גט ממקום למקום. וכתב שם הב"י שכך כתב הרא"ש בריש גיטין ומביא הב"י דברי הטור בסי' קמ"ב דהרמ"ה כתב דאף בא"י שאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח. והקשה הב"י ממ"ש הטור בסוף הסימן בשם תשובת הרא"ש. אם יש עדים ששמעון בנו הי שליח של בעל ול"ל עדים שהי' שליח הרי נאמן בכך ותירץ הב"י בתירץ הראשון דה"ק אם דאם עשאו שליח בעדים היינו דבעינן שיהי' השליחות בפני עדים. אבל מ"מ נאמן לומר שעשאו בעדים ובא להוציא אם השליח גופא מודה שלא עשאו בעדים ובתירוץ השני תירץ הב"י דהרא"ש ז"ל פליג על הרמ"ה וסובר דכל היכא שאין אנו סומכין על דברי השליח שאמר בפ"נ ובפ"נ כגון בא"י או בחו"ל והוא מקויים אינו נאמן על השליחות. ולענ"ד לא קשה מידי קושיית הב"י דשם בוודאי בעינן עדים שעשאו שליח להולכה כי טעמו של הרא"ש דנאמן על שליחותו כיון דהגט יוצא מת"י וידעינן דאינו מזוייף מסתמא עשאהו שליח וכמו דאמר הש"ס בגיטין דף ס"ד לענין שליש. אבל היכא דאין הגט בידו בוודאי אינו נאמן וכדאמר הש"ס שם מי קא נפיק גיטא מתותי' ידי' דלהימנוה ושם בתשובת הרא"ש אין הגט יוצא מתחת שליח להולכה אלא מתחת הזקן שעשהו שליח לקבלה. וכ"ת שיש מיגו להחזיר את הגט לשליח להולכה והי' מועיל אמירתו. דז"א דאם הי' מחזיר לשליח להולכה לא הי' מועיל כלום. כי כבר ביטל הבעל הגט כי הי' סבור שעדיין לא נמסר הגט לידה ולא ליד שליח הקבלה. ובאמת אם הי' אומר השליח שם בעת שהי' מוסר הגט לידי הזקן הי' מועיל. אך המעשה לא הי' כך. כי בעת שלא רצה למסור לה הגט עד שתתן כך וכך זהובים פיתוהו הזקנים ואמרו לו שיתן הגט לידם והם לא יתנו לה עד שיודיע לבנה והוא השליח למי תרצה להנשא. ומסר הגט ליד הזקנים ולא אמר כלום שהוא שלוחו של בעל ושוב בעינן אח"כ עדים על עשיית שליח להולכה כיון שאין הגט יוצא מתחת יד שליח להולכה. ואין בידינו להחזיר הגט להשליח ולומר כעת שהוא שליח הבעל כי בזה יגרע כח הגט כיון שהבעל ביטל הגט וזה ברור

ומה שנתקשה מע"ל בסברת הרא"ש לתירץ השני של הב"י דבא"י או שהוא מקויים דא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אינו נאמן על שליחותו. ונתקשה מע"ל בטעמא דמילתא כיון דהגט בידו מסתמא נעשה שליח דאל"כ גיטא בידו מאי בעי דלמה ניחוש שיאמר הבעל לפקדון אפילו אם יאמר כן לא הו"ל להיות נאמן ובפרט בשליח שהוא מעיר לעיר דלא שייך הטעם דאם איתא לגירושין לדידה יהבה נהלי'. וכמבואר בתוס' ורא"ש גיטן ס"ד ומסיק מע"ל דהרא"ש לטעמו אזיל דאם הכחיש השלישית אינו נאמן ולהכי בעי ע"ש דשמא יכחיש הבעל השליחות ויטען דממנו נפל הגט והשליח מצאו. והנה מצאתי להרב בעל או"ת בסי' נ"ו שדרך בדברי הרא"ש כדברי מע"ל. אמנם לענ"ד לא כיונו בזה יפה בדעת הרא"ש דהמעיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' יו"ד בתחל' התשוב' שכתב שם מה שרציתי להתיר ליתן הגט שהביא שליח מארץ ישמעאל ואין בידו כתב שליחות והוא אומר בע"פ שהבעל עשאו שליח והבאת ראי' מההיא דפ' התקבל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין אמר רב חסדא שליש נאמן וע"כ בשאין שם עדים דאי איכא עדים נחזי מאי קא אמרי ואי לאו דכירי הוי כמו שאינן ואע"ג דפליג ר"ה לאו מהאי פליג וש"מ נאמן לומר שלוחה אני ע"כ לשונך. חוץ מכבודך אין ענינינו לכאן כלל. דמה שכתבת שנאמן לומר שלחתי הא תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו עשאתו שליח ושנים שיאמרו בפני קבל וקרע אלמא דלא מהימן לומר שלוחה אני אם לא שיש עדים שעשאתו האשה שליח. וההיא דר"ח מיירי שיש עדים שעשאתו שליח לקבל גיטה והגט יוצא מתחת ידי השליח והבעל אומר שלא נתנו לשליח כדי שתתגרש האשה בקבלתו אלא לפקדון נתנו בידו עכ"ל

נראה דהרא"ש אזיל לשיטתו בפסקיו שם שתפס שיטות התוס' דהא דמהימין שליש היינו שיש עדים שעשתה שליח לקבלה והא דפריך ש"ס שם ולהימנו לשליש היינו על עידי קבלה. אבל עידי אמירה בוודאי בעינן: א"כ ניחא דברי הרא"ש בפשיטות. דהא דשליש נאמן היינו כשיש עדים שהיא עשתה שליח לקבלה אבל הכא בשליח להולכה דלא ידעינן כלל אם נעשה שליח רק עפ"י דבורו אינו נאמן לסברת הרא"ש בא"י או במקומת דאצ"ל בפ"נ ובפ"נ. וכמדומה לי שגם מהרב ב"ש בא"ע סי' קמ"א ס"ק י"ד נשמט סברא זו דאלו הי' עולה על דעתו סברא זו מתשובת הרא"ש לא הי' מקשה שם מ"ש. וא"ל הסוגיא איירי בידוע שהוא שליח להולכה שלה וכן איירי לקמן בזה אמרינן דא"י להכחישו. אבל אם א"י כלל שהוא שלוחו יכול להכחישו. דהא מ"מ שליש הוא א"כ למה יכול להכחישו שלא נתן לגירושין עכ"ל ב"ש והרי הרא"ש בתשובה מחלק בהדיא בזה. הגם לשיטתו קאי הסוגיא בשליח לקבלה מ"מ גם לשיטות הריף דמיירי הסוגיא בשליח להולכה יש לחלק בזה כיון שיש עדים שהיא עשאתו שליח להולכה נאמן יותר השליח מהיכא דליכא עדים כלל שהוא שליח

והנה לענין הלכה איזה תירוץ הב"י בדעת הרא"ש עיקר האריך מאוד בתומים סי' נ"ו דהעיקר כתירוץ הראשון של הב"י דגם הרא"ש מודה לדינא של הרמ"ה שהביא הטור סי' קמ"ב דגם בא"י נאמן על שליחותו ולי משמע קצת מדברי תשובת הרא"ש הנ"ל דהראש פליג על הרמ"ה וסובר דבא"י אין השליח נאמן על שליחותו כי המעיין בתשובת הרא"ש כתב שם. ומ"ש שמצאת כתוב על ההיא דירושלמי בצריך להחזיקו בפני שנים דנראה דווקא בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בחו"ל כי היכא דנאמן בקיום הגט נאמן לומר שליח אני מדחה שם סברא זו וכתב וז"ל איני יודע מי כתב סברא זו אם הוא בר סמכא כי כבר אמרתי אם הי' מביא כתב שליחות בלי קיום כי היכא דמהמין לומר אקיום הגט לפי שאין עדים מצויין לקיימו ה"נ מהימן אקיום כתב שליחות. שאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שהעדים יקיימו כתב שליחות. יקיימו נמי הגט. אבל להאמינו ע"פ לומר שליח